שאלה: חשוד בפלילים הנחקר בידי המשטרה הזמין ניצב במשטרה לחגיגה משפחתית; האם הניצב יכול להשתתף בה? תשובתו של אייל בן העשר: לא, ודאי שלא. תשובתה של המשטרה: כן, אין בעיה.

התגובה הזו של המשטרה לחשיפת תמונתו של ברונו שטיין חוגג עם רונאל פישר את גיוס בתו של האחרון, מטרידה עוד יותר מאשר האירוע עצמו. מה שמבין ילד בן עשר – לא מבינים עשרות הקצינים המאיישים את מערך הדוברות של המשטרה? באיזה עולם הם חיים? ויש אפשרות גרועה עוד יותר: שהם מבינים אבל משקרים לנו במזיד, ורוצים שאנחנו נעבור לחיות במציאות המעוותת שהם מציירים עבורנו.

טוב ששטיין הלך הביתה, אפילו אם נאמין לגירסה הרשמית לפיה אין קשר בין הדברים. אבל נשארו במשטרה הרבה מאוד קצינים שסבורים שניתן היה לתת גיבוי – אמיתי או כוזב – למפגש של קצין כה בכיר עם מי שחשוד בעבירות פליליות כה חמורות. זה רק ממחיש את עומק הריקבון הערכי-מוסרי אליו התדרדרה המשטרה בתקופת כהונתו של יוחנן דנינו.

יוסי יהושוע דיווח השבוע בידיעות אחרונות, כי המרוץ לתפקיד הרמטכ"ל צפוי להיות מכוער מתמיד. לדבריו, מקורביהם של האלופים גדי איינזקוט ויאיר נוה ושל האלוף במיל' יואב גלנט כבר מתכוננים ללכלוכים הדדיים, עד כדי הכפשות והליכים משפטיים. אני מקווה מאוד, שרון בן-ישי צדק כאשר כתב השבוע ב-ynet, שאין מאבק אמיתי על התפקיד – ודאי שלא בצורה יצרית ופסולה.

אם למרות זאת דבריו של יהושוע נכונים, אזי כל אלוף שמרשה ל"מקורבים" לעשות מעשים כאלו – פסול אוטומטית מלשמש כרמטכ"ל. וזה לא רק הצד המוסרי; זה גם ובעיקר משום שהדבר מלמד על כך שהוא חי במציאות משלו, בה שאיפותיו האישיות באות על-חשבון טובת המדינה ובטחונה. כדאי ואולי גם חיוני שתהיה התמודדות – נקייה, עניינית, מקצועית: כל אחד מהמועמדים צריך להציג את עברו ואת חזונו, לדבר על עצמו ולא על מתחריו. כל צורה אחרת של התמודדות תגרום למחנאות בצמרת צה"ל, תפגע במורל ותשחק לידי אויביה של ישראל – לא פחות מכך.

"אסור לתלות בעורכי הדין את תחלואי המערכת, ולא בהם האשם לעיכוב בבירור דיונים ומתן פסקי הדין", טוען דורון ברזילי בפותחו עוד חזית נגד אשר גרוניס, והפעם – בשל הנוהל המונע דחיית דיונים. אני לא יודע מתי לאחרונה ברזילי היה בבית המשפט שלא כמייצג; אני עושה את זה עשרות פעמים בשנה, ואני אומר לכם באחריות מוחלטת ובצורה חד-משמעית: חלק ניכר מתחלואי מערכת המשפט הוא בגלל עורכי הדין.

יש הרבה יותר מדי עורכי דין, ולכן יש יותר מדי עורכי דין גרועים, ויותר מדי עורכי דין לא מאוזנים נפשית, ויותר מדי עורכי דין שמנסים להיות בשני דיונים בבת אחת. זו הבעיה מספר אחת של המערכת, והיא גוררת אחריה בעיות רבות אחרות: אי-עמידה בזמנים ובקשות דחייה במקרה הטוב, ואי התייצבות במקרה הגרוע; הגשת תביעות סרק וכתבי הגנה מופרכים; כתבי בי דין מנופחים ובומבסטיים; ניהול שגוי של התיק וחוסר יכולת להתמקד בעיקר.

מי שאומר שעורכי הדין אינם אשמים בעיכוב של דיונים ופסקי דין – או שאינו מכיר את המציאות, או שהוא יוצר מציאות משלו. וכאשר הדברים יוצאים מפיו של ראש לשכת עורכי הדין, אני לא יודע איזו אפשרות גרועה יותר.

"החברות האישית ביני לבין מוני נמשכה כ-40 שנה ואני הכרתי אותו לפני ולפנים", סיפר היו"ר הנצחי של מכבי תל אביב כדורסל, שמעון מזרחי, על מנהל הקבוצה המנוח, מוני פנאן. זה מופיע בסעיף 10 של תצהירו בתביעת אלמנתו של פנאן נגד הקבוצה. נדפדף קצת ונגיע לסעיף 20.2: "[פנאן] היה שותף (לפי דבריו) בחברת 'יו-שר' שעסקה בניכוי צ'קים ומתן הלוואות בשוק האפור. אציין כי בדיעבד התברר לי כי מוני היה עובד שכיר באותה חברה ולא שותף". הלאה, לסעיף 22: "כפי שהתגלה רק לאחר מותו של מוני, עשה מוני כספים רבים מניהול 'בנק' פרטי שבמסגרתו גלגל כספים רבים של שחקני הקבוצה וגורמים אחרים המקורבים אליה".

זהו אותו מזרחי, שבתחילת תצהירו מצטט בשחצנות את נימוקי פרס ישראל שקיבל: "כל השנים האלה ניצח על המלאכה והנהיג את המפעל החשוב הזה במסירות ובמקצועיות... תרם תרומה ניכרת ומכרעת להישגיה הנפלאים של הקבוצה... [מזרחי פעל] תוך הקפדה על דרגת ניהול גבוהה ואיכותית". וזהו אותו מזרחי, שהעיד בבית הדין שראה את פנאן נוסע במכונית יוקרה ועונד שעון יוקרה ועורך חתונת יוקרה.

בקיצור: מזרחי רוצה שנאמין שהוא חי במציאות משלו, בה התנהלות כה יוצאת דופן של מנהל הקבוצה עוברת מתחת למכ"ם שלו, והוא – שמעורב בכל פרט בקבוצה ולא זז מהספסל שלה במשחק השולי ביותר – אינו יודע על כך דבר. הוא מכיר את פנאן "לפני ולפנים" – ואינו יודע על עסקיו הבעייתיים (בלשון המעטה) עם עובדי קבוצתו. הוא חבר של פנאן 40 שנה – ולא תוהה מהיכן המימון לאותו אורח חיים. אני לא יודע מה איתכם; אני לא קונה את זה.

נישאר במועדון הצהוב. "הסנטר היווני, סופוקליס שחורציאניטיס, נחת אמש בישראל לקראת עונה רביעית במכבי אלקטרה תל אביב. 'אני מתרגש לחזור... באופן אישי, נחתי והיו לי עניינים לסדר בפגרה'". לשון ההודעה באתר הקבוצה, 28.8.14. עוברים חמישה ימים והאתר מודיע: "מכבי אלקטרה תל אביב החתימה את הסנטר אלכס מאריץ'... גיא גודס: 'אנחנו שמחים על הצטרפותו של מאריץ'. אלכס יביא איתו למכבי המון ניסיון, קשיחות וכוח פיזי מתחת לסלים'".

מה לא נאמר בהודעות הרשמיות? שמאריץ' הוחתם משום ששחורציאניטיס ("סופו") הגיע עם 12 ק"ג עודפים, בעיות לחץ דם וצורך בניתוח דחוף בעינו. נכון שבכירי הקבוצה דיברו על כך בגלוי, אבל באתר הרשמי – אף מילה. לא מפתיע מצידו של מועדון שתמיד ידע ליצור מציאות מדומיינת, כמו למשל "התפטרותו של יורם חרוש" (הוא פוטר) או "אולסי פרי חלה בשפעת" (הוא היה מסומם). ועל זה, כפי שראינו, אפשר גם לקבל את פרס ישראל.

לא כל כך שמנו לב, אבל בחודש שעבר שוב הפגינו חרדים בירושלים בטענה לחילול קברים. אם להאמין ל"אתרא קדישא", הרי שכל ארץ ישראל היא בית קברות אחד גדול, כי דומה שאין מקום בו נבנה בית, נסלל כביש או נחפרים יסודות ושלא מתגלות בו עצמות של יהודים.

ההפגנות הללו מדגימות את אחד המאפיינים הבולטים של החברה החרדית, בעיקר זו המסוגרת בתוך עצמה: מציאות משלה. כי איך זה נעשה? עסקן הולך לרב חשוב, משכנע אותו שקורה משהו איום ונורא, משיג את הסכמתו לצעדי מחאה, ואז מוציאים לרחובות את הציבור על סמך הודעות נחרצות והוראות רודניות. האם הדברים נכונים, האם התמונה היא חד-משמעית, האם אין כאן שיקולים זרים, האם לא מנצלים לרעה את זקנותם וניתוקם של הרבנים – על זה איש אינו נותן את הדעת. כך זה בנושא הגיוס, כך זה בנושא הלימודים, כך זה בכל נושא בו מוציאים אלפי חרדים להפגנות שלעיתים קרובות הופכות לאלימות.

לא בטוח שיש מה לעשות נגד התופעה הזאת, שמציתה את הרחובות ומקשה מאוד על הגעה להבנות ולחיים משותפים. אולי צריך לפעול באמצעים נגדיים, ממש כמו בכל לוחמת הסברה, ולנצל את העובדה שלא מעט חרדים מחוברים לוואטס-אפ וצורכים (לעיתים בסתר) תקשורת אינטרנטית. שווה מחשבה.