רֵעוּת - אילו רבים כמוה

הקהילה היהודית של העיר זדונסקה - וולה במרכז פולין מנתה קרוב לתריסר אלף יהודים כמעט מחצית מן האוכלוסייה כולה .אחרי המלחמה נותרו מהם כמה מאות. ובכול זאת בארגון יוצאי זדונסקה וולה חברים כ-250 אנשים, רובם מקרב דורות ההמשך. האזכרה לפני שבועיים נערכה בשעה ארבע ושלושים אחר-הצהריים בחום של קרוב ל-35 מעלות ולחות מרבית של תל אביב ואליה התייצבו 49 אנשים, מכול הגילים, ביניהם נשים עם הליכונים. בעבר באו גם עם כסאות גלגלים. אין זה דבר של מה בכך שקהילה כה קטנה תצליח לאגד בתוכה מספר גדול יחסי של אנשים ועשרות מהם יבואו מכול חלקי הארץ כדי להשתתף באזכרה שנתית במזג אוויר מעיק.

אבל הנוכחות באזכרה היא רק חלק קטן מן הפעילות של גוף זה. מדובר בפעילות שכוללת: אחריות ניהולית על כלל הארגון ותפעולו, לרבות תכנון תקציבי של הארגון, אחריות על רכישות, גיוס תרומות ומתנדבים, הרשאת חתימה בבנקים, ריכוז וניהול פעילות המתנדבים האחרים בארגון, תכנון וביצוע פרויקטים רבים בארגון הקמת אתר אינטרנט ותחזוקתו, קיום ישיבות ועד, שיתוף פעולה עם "יד ושם", ארגון אירועים, שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומי ועוד. ובמטלה זאת נושאת לבדה אישה צעירה אחת, רעות מכבי-לייזרוביץ. כיום בת שלושים, אם לשני פעוטים, עורכת לשונית ב"יד ושם", מנהלת את משק ביתה, ומוצאת את הזמן והאנרגיות לעסוק בשימור המורשת של קהילת משפחתה.

מלבד הפעילות שהוזכרה רעות מוציאה מדי חודש דפי מידע על האירועים הבולטים שהיו בגטו זדונסקה וולה. לימים החומר אוגד והוצא כספר. כמו-כן הוצא אלבום תמונות של תושבי זדונסקה וולה ההיסטורית לפני השואה, בעברית ובאנגלית. כול זאת במאמציה של צעירה זאת שראתה את המשימה כשליחות. גם מי שהיה לפניה, פרופסור דניאל ווגנר, מדען בולט במכון ויצמן למדע, שהיה יו"ר הארגון השאיר אחריו מסכת של מעשים. אבל גדול מעשיו היה להעביר את הדגל לצעירה בת 22 והיא נושאת אותו בגאווה ובמסירות זה שמונה שנים.

השניים, לא רק עסקו בכול הקשור למורשת של הקהילה כאן אלא בקהילה עצמה במקום שהייתה. ראשית בארגון שנתי של ביקורים של אנשי דורות ההמשך בזדונסקה וולה. נוסף על כך - בקשרים שהם רקמו עם כמה תושבים אכפתיים ואתם נעשו גם שם דברים אשר הגדול שבהם הוא שיקום בית העלמין היהודי.

התמזל לה מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על-ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם, כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב. ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד". תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר. הפעילות הראשונה הייתה במוזאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט, כלים, יודאיקה, תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה. כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.

כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי, וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה, לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר" - בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים, מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה, הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה, פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים, אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.

לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום. השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים, פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו. אחרי מאמצים רבים נמצאו אי-אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר. השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול, וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.

אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת. בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז' במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה ד"ר יעקוב למברג, רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942, הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו. הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.

את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.

סבה של רעותי יוסף, היה יליד זדונסקה וולה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. בבעלות המשפחה הייתה חנות לכלי בית במרכז העיר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1934, רעייתו לימים ואחותו עלו אחריו ועוד אחות שרדה את אושוויץ. כל שאר בני המשפחה מצד הסב והסבתא נספו בחלמנו. כלומר שהוריו מצד האב אומנם הגיעו לארץ לפני השואה, אבל רובה המכריע של המשפחה נרצח בשואה. רעות רואה עצמה כדור שלישי לניצולים. כיום, רעות חושפת סיפור מצמרר מתקופת ראשית השואה. אימו של סבה, סבתא רבא של רעות, נאנסה בידי חייל נאצי והרתה. בשל היות המשפחה דתית, הדבר נשמר בסוד והאישה ילדה את התינוק, בנו של החייל הנאצי. אך הסוף היה שהילד נרצח יחד עם אימו בחלמנו.

הוריה של רעות, האב אליעזר הוא טכנאי רנטגן בנתניה, ואימה שמוצאה מבולגריה עובדת במכללת ווינגייט. לאחר פטירת הוריו, אליעזר נעשה "מסורתי" כהגדרת רעות. הקריירה של אישה צעירה זאת היא עשירה כמו במעשים. היא סיימה מגמות ביולוגיה וערבית ונחשבה כתלמידה מצטיינת ביותר. היא חשבה להיות רופאה. "ב-2001, בכיתה י"ב, דרכתי לראשונה על אדמת פולין ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. חלום הרפואה התחלף בשימור והנצחת זכר השואה." ב-2005 סיימה שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשך 6 שנים היא עשתה את ב.א בתחום היסטוריה של עם ישראל ובלשנות אנגלית, ואחר כך ה- MA - בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה). במהלך התואר השני היא כתבה תזה בנושא: "קורות יהודי זדונסקה וולה פולין בשנים 1939-1944" בתקופת לימודי התואר השני, היא הכירה את בעלה לעתיד אבי הרשקוביץ, יליד ירושלים, לו נישאה לאחר הכרות של יותר משנה. היא מתארת אותו "גבר חלומותיי." לזוג שני ילדים. הבן הבכור עָז, נולד ב-29.3.2012 ו-14 חודשים לאחר מכן נולד עדן. רעות, לאחר הנישואין היא משהו כמו "אישה דתייה לייט", או מסורתית פלוס. למקורביה יש לה תמיד חיבוק חם. המשפחה גרה בדירה משלה בשכונת פסגת זאב בירושלים. "מדובר בבעלי, בי, שני הבנים ושני חתולים". היא שכחה למנות את משפחתה הגדולה - שרידי הקהילה של זדונסקה וולה, שהיא להם אם צעירה ואחות. והיא גם מופת לאחרים.