120 מיליארד שקל - זהו הסכום שאזרחי ישראל היו חייבים למדינתם בסוף 2010. מתוכם, 60.7 מיליארד שקל היו ניתנים לגבייה, כלומר: חובות שאינם של מי שהוכרזו פושטי רגל, הלכו לעולמם או עזבו את הארץ. אני חוזר על המספר: 60 מיליארד שקל. המשמעות היא, שאם המדינה הייתה טורחת לגבות רק 10% מהחובות - היה לה כיסוי מלא לתוספת לתקציב הביטחון, ולא היה צורך להעלות מיסים ו/או להעמיק את הגרעון ו/או לקצץ בשירותים חיוניים.

המספרים הללו אינם הזיה שלי. הם לקוחים מדוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2012, ומתבססים על נתוניה של הממשלה עצמה. אותם 60 מיליארד שקל היו מורכבים מחובות של 20.5 מיליארד שקל לרשות המיסים; 12.5 מיליארד שקל לביטוח הלאומי; מיליארד שקל לרשות המים; 1.9 מיליארד שקל לרשות מקרקעי ישראל; 900 מיליון שקל למשרד הבינוי והשיכון; אותו סכום למשרד התמ"ת; ו-21.7 מיליארד שקל לנושים אחרים, כגון 6 מיליארד שקל לחברות הממשלתיות.

מאז פורסם אותו דוח, נעשו כמה צעדים חלקיים לגביית חובות. רשות המיסים ביקשה וקיבלה את האפשרות להפעיל אמצעי גבייה מינהליים, כגון מניעת דרכון ועיקול חשבונות בנקים. השרים ציפי לבני ויאיר לפיד הגישו לממשלה הצעת חוק לייעול גביית החובות, אבל היא טרם הפכה לחוק. ובכל זאת, המדינה ממשיכה לחפש את הכסף מתחת לפנס - בתקציב הקיים - במקום לצאת מן הקופסה ולקחת אותו ממי שבאמת צריכים לשלם, פשוטו כמשמעו.

צריך לשנות את נקודת המוצא. מי שחייב כסף למדינה - אין להניח לו עד שישלם לפחות חלק מהחוב, או עד שיוכח שבאמת-באמת אין בכוחו לפרוע אותו. אין שום סיבה שכולנו נשלם עוד מיסים או שנוריש לילדינו גרעון גדול עוד יותר, בעוד רבבות ואולי מאות אלפים פשוט לא פורעים חובות. אין שום סיבה שכולנו ננהג בכספי הציבור בצורה שונה מכפי שהיינו נוהגים בכספנו-שלנו, ונוותר על הכסף המגיע לנו כדין. גם בתחום הפיסקלי, המרחם על האכזרים סופו להתאכזר לרחמנים - קרי: מי שמוותר לבעלי זרוע או לבעלי חוצפה, מכביד את הנטל על הצייתנים והחלשים.


כספי ציבור אינם הפקר


אחרי שמחליפים את הדיסקט הזה בראש, צריך לעבור למישור המעשי וכאן יש לפעול בכמה זרועות במקביל. העיקרון המנחה הוא אחד: חובות יש לשלם, כספי ציבור אינם הפקר. הנה הדרכים המוצעות.

• מבצע גביית חובות לזמן מוגבל, תוך מתן הקלות בריבית ובהצמדה, ובמקרים מיוחדים - גם בתשלומי הקרן. כל החייבים יקבלו הודעות פרטניות והמדינה תפרסם בתקשורת את דבר קיומו של המבצע ואת תנאיו. אפשר לאמץ את הכללים של נוהל הגילוי מרצון במס הכנסה, בשינויים המתחייבים מכך שמדובר במישור אזרחי ולא במישור העשוי להיות פלילי.

• הפעלת אמצעים מינהליים כלפי חייבים שלא יתייצבו וישלמו. אמצעים אלו כבר קיימים כאמור, לפחות חלקית, בידי רשות המיסים; העיקרון שבבסיסם צריך להיות פשוט: אין זכויות בלי חובות. המדינה אינה חייבת להנפיק דרכונים ורשיונות נהיגה, היא לא חייבת לתת רשיונות עיסוק במקצועות מפוקחים, היא לא חייבת לתת רשיונות עסק לחנויות. אם מי שמוציא עשרה צ'קים ללא כיסוי מגלה שחשבון הבנק שלו מוגבל, אין סיבה לא לנקוט באותם אמצעים כלפי מי שחייב כסף למדינה. אם מי שחייב כספי מזונות לגרושתו מגלה שרכושו עוקל, אין סיבה שלא לעשות זאת למי שחייב כספים לכולנו.

• הפיכת סרבנות חובות לעבירה פלילית. מי שבמזיד אינו משלם מיסים, צפוי לסנקציה פלילית. מדוע שיהיה דין שונה למי שאינו משלם אגרת בית משפט או דמי הרשאה לרשות מקרקעי ישראל? מדובר על תאים שונים באותו ארנק - הארנק של המדינה. מי שבכוונה תחילה ובצורה שיטתית אינו משלם למדינה, מקומו מאחורי סורג ובריח.

• הקמת מסלול משפטי לגביית החובות. בחלק מן המקרים יהיה צורך להפעיל את בתי המשפט, הן במסלול הפלילי שהוצע לעיל והן במסלול גבייה אזרחי. כאן שווה להשקיע, כי ההשקעה תחזיר את עצמה מהר מאוד. יש להקים מסלול ייחודי, שיופעל בשעות אחרי הצהריים בידי שופטים בדימוס שיוחזרו למערכת לשם כך. המדינה יכולה לשכור עורכי דין פרטיים תמורת אחוזים (בתנאי שיהיה עליהם פיקוח הדוק, כדי שלא להגיע למצבים הפסולים שהתגלו ברשות השידור).

ההליכים הללו יהיו מהירים: במישור האזרחי הם יפעלו בסדר דין מהיר (המדינה תתבע על סמך רישומיה, החייב יצטרך להוכיח שיש לו עילת הגנה טובה לפני שיקבל רשות להתגונן), גם במישור הפלילי הם יתבססו על תיעוד שאינו מצריך משפטים ממושכים. ערעורים על פסקי דין אלו יידונו במסלול מהיר בבית המשפט המחוזי, שיופעל באותה צורה.

העיקר, כפי שנאמר בראש הדברים, הוא בתפיסה. העיקר הוא להפסיק להתעצל ולהתחיל לפעול. שהרי הרבה יותר קל ופשוט להחליט על קיצוץ רוחבי ו/או על הגדלת הגרעון ו/או על העלאת מיסים; הרבה יותר קשה להפשיל שרוולים, לצאת לרחובות ולפעול נגד סרבנים ורמאים. אבל מהותו של שלטון אינה לעשות את הדברים הקלים אלא את הדברים הנכונים; חובתה של מדינה היא לפעול בצורה צודקת, ולא בצורה נוחה. כל עוד מתהלכים בינינו רבבות הגוזלים את כספינו לאור היום, אין למדינה זכות מוסרית להוציא עוד ועוד כספים מאלו שפועלים בצורה חוקית וישרה.