תדיר אנחנו שומעים בבית המשפט בגמר הטיעונים לעונש, בטרם מתן גזר הדין, את דברוֹ האחרון של הנאשם - קבלת אחריות על מעשה העבירה, הבעת חרטה והצהרה על חזרה למוּטב, על כך ששוב לא יפקוד את ספסל הנאשמים. יש העומדים בדיבורם, אך רבים שבים
וחוזר חלילה. השופט נבוך ומתלבט: איזה ביטוי ליתן לאותה חזרה בתשובה? האם להאמין אם לאו, להכמיר או להחמיר?

חז"ל לִמדוּנוּ: "שאלו לחוכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדוף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו" (ילקוט שמעוני). השכל האנושי מתקשה באותה תשובה, במחילה, בכפרה, בכך שכביכול נמחקה העבירה כלא הייתה.

שופט בשר ודם איננו יודע אם באמת ובתמים ניחם הנאשם על הרעה, אם עזב את החטא "עזיבה עולמית" וחזר בתשובה. ממילא, המירב שניתן לעשות בגזר דין אנושי הוא להקל במידה מסוימת בעונש. לא כן הקדוש ברוך הוא, בוחן כליות ולב. אין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו, יודע תעלומות לב. אם ישוב החוטא - מיד יקבּלוֹ; חטאו - יימחק, ואף יותר מכך: "זדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פ"ו, ב'). אין זאת אלא מחמת השינוי התודעתי בנפשו של החוטא שאיננו עוד רשע כשהיה, אלא בוודאות אדם אחר: צדיק.


הרהור תשובה - שיקול לקולא


חרף הפער בין אנוש לבין אלוה, נוכל ללמוד ולהשכיל מן המשפט השמימי וליישם לתועלתנו במשפט הארצי. התשובה, אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה" (פתיחה לאורות התשובה).

הרהור תשובה של נאשם בטרם מתן גזר הדין, גם אם בא מאימת הדין, גם אם טרם נבחן במציאות ולאורך זמן, גם הוא תשובה, והוא שיקול לקולא בענישה. אך עלינו להטמיע בליבותינו כי זו תחילת הדרך ולא סופה. מלמדנו הרמב"ם שצריך לעזוב את החטא, להסירוֹ מן המחשבה, לגמור בלב שלא לעשותו עוד, להתנחם על העבר "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (הלכות תשובה ב', ב').

אכן, יאמרו מומחי הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה דהאידנא מה שהורונו חז"ל מאז ומקדם, למשל רבינו יונה בשערי תשובה (שער ראשון י', נ') שיש דרגות ושלבים בדרך התשובה והחזרה למוטב: חרטה, עזיבת החטא, יגון, צער, דאגה, בושה, כניעה, שבירת התאווה, חיפוש הדרך, תיקון המעוות, פעולות חסד ואמת; והדרך ארוכה היא ורבה.

בספרו "על התשובה" שואל הרב יוסף דב סולובייצ'יק על הדיון בבחירה החופשית - שהיא מאבני היסוד בהגותו של הרמב"ם - בפרק ה' להלכות תשובה ולא בתחילתם, כיאה לעיקרון מרכזי זה. בתשובתו הוא מבחין בין "תשובה שאיננה גמורה", כזו הבאה מ"הרגשה פנימית המשקפת חוסר מנוחה מסוים בנפשו של החוטא" (עמוד 221), שעליה אומר הרמב"ם ש"אף על-פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא ובעל תשובה הוא" (הלכות תשובה ב', א'); לבין תשובה הנובעת מבחירה חופשית, שהיא "תשובה מעולה גמורה".


"אין הדבר תלוי אלא בי"


נאשמים רבים הנשפטים בבתי המשפט משועבדים לאורח חייהם העברייני, אם בהתמכרות פיזית כגון לסמים ולאלכוהול, אם בהתמכרות מנטאלית לעולם הפשע. אלה ואלה, נדרשים לצאת - מכוח בחירתם החופשית - מהשעבוד לחרות. ידוע הסיפור על אלעזר בן דורדיא, שניסה אצל כל איתני הטבע שיבקשו עליו רחמים ללא הועיל, עד שהבין שהשינוי צריך לבוא ממנו: "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" (עבודה זרה י"ז, ב').

רבּוֹת נוכל לשנן באוזני העבריינים את הדרך הארוכה שעליהם עוד לעשות על-מנת להשתקם ולחזור למוטב. אך עלינו להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא ולסייע בידם: "פתחו לי פתח כחוּדוֹ של מחט ואני אפתח לכם פתח כפִתחו של אולם". כך הבטיח הקב"ה לצאן מרעיתו, וכך עלינו לנהוג בעבריינים שמעלים על דל שפתותיהם
דברי חרטה.

נדרשת הבחירה החופשית מיוזמתו של הנאשם עצמו, אך משעשה את הבחירה - מוטלת עלינו החובה להושיט לו יד. לעודדו, להמריצו, להאמין בו. נזכור, בתוכנו-כולנו שוכנים יחדיו: חרטה, נחמה, שקיקה וצער, כבשירו של הרב קוק (אורות התשובה קמ"ב):

וְגָדְלָה חֲרָטָתִי על פִּשְׁעֵי עֲלוּמַי,
וְרָבְתָה נֶחָמָתִי וְעָצְמוּ עִגּוּמַי.
וְאֶשְׁתּוֹקֵק לְתַעֲנוּגִים שֶׁל אֲהָבִים הָעֶלְיוֹנִים,
וְיִלְחָצוּנִי רַעְיוֹנוֹת נוּגִים בִּדְבַר פְּשָׁעִים וּזְדוֹנִים.

עלינו להשקיע בחומר וברוח, בעזרה מקצועית, בהכוונה תעסוקתית, בתמיכה משפחתית. רק כך יוכל עבריין לממש את רצונו להשתקם - לאזור את כל כוחותיו-שלו ולזכות בתמיכת החברה. "שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי
נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שׂמו אל ליבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף-על-פי שאינן יודעים הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו" (רב האי גאון).

עלינו לקבל בזרועות פתוחות את העבריין ששילם את חובו לחברה וחזר למוטב, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ז', ו'): "אמש היה זה שׂנאוּי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".