מובן מאליו בעינינו, שאך ורק המדינה רשאית להחזיק כוח צבאי ומשטרתי ולהחליט על עשיית שימוש בכוח כזה. אנו יודעים לצטט את סעיף 6 של חוק יסוד הצבא, שלשונו הבהירה קובעת: "אין להקים או לקיים כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל, אלא על-פי חוק".
ברור לכולנו כי כאשר מישהו מנסה לארגן כוח צבאי ומתכנן לבצע - שלא מטעם המדינה - פעולות אלימות כמו הנחת מטענים, פגיעה במבנים או פגיעה בבני אדם והתנקשויות (ולו גם נגד גורמים עוינים למדינה), הוא מוגדר מיד כ"מחתרת", ונתפס כמי שחותר תחת יסודותיה של המדינה ומאיים על ריבונותה.
אולם הדברים אינם מובנים מאליהם ואינם נעשים מאליהם, אלא כאשר מדובר במדינה שהסדירה והגדירה היטב את ריבונותה. מקס ובר - אחד ההוגים הסוציולוגיים החשובים, הנמנה על אבות מדע המדינה המודרני - קבע בחיבורו "הפוליטיקה בתורת מקצוע" (1919), כי יש להגדיר את המדינה על פי המאפיין המייחד אותה: ציבור בני אדם הנוטל לעצמו - בהצלחה - את זכות המונופולין להשתמש באלימות על-פי הדין. המדינה היא, על-פי ובר, מקור הסמכות לאלימות.
דוד בן-גוריון היה מודע היטב לכורח זה, של נטילת המונופולין על שימוש באלימות, מתוך אינסטינקט של מנהיג. כבר במאי 1948, מייד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, חתם על "פקודת צבא הגנה לישראל", בה עוגן המונופולין של המדינה על החזקת כוח צבאי. בסעיף 3 לפקודה נקבע כי כל אדם המשרת בצה"ל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים. בסעיף 4 נקבע, כי "אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל".
המדינה הוקמה תוך כדי הקרבות שהתחוללו מאז נובמבר 1947, אשר נוהלו על-ידי ארגוני המחתרת השונים - ההגנה (כולל הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י. בן-גוריון הבין כי אין משמעות של ממש להכרזה על הקמת המדינה, אם המדינה איננה נוטלת מיידית את הסמכות הבלעדית לשימוש בכוח צבאי, ומכפיפה את כל הלוחמים למרותה הבלעדית של הממשלה.
רבים ביכו במשך השנים את פירוקה של מפקדת הפלמ"ח. ספינת הנשק "אלטלנה", שיצאה מאירופה עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה, הגיעה לחופי ישראל לאחר ההכרזה, ומפקדי האצ"ל והלח"י נדרשו למסור את כל הנשק לצה"ל, בלא כל תנאי. משלא הושגה הסכמה הורה בן-גוריון לטבע את ה"אלטלנה". כאשר התנקשו אנשי לח"י בשליח האו"ם, הרוזן ברנדוט, הורה בן-גוריון על מעצר כל אנשי הלח"י ומפקדיו.
עקרון ברור אחד עובר כחוט השני דרך תקריות אלו: עמידה ללא פשרות של ראש הממשלה על המונופולין של המדינה על החזקת כוח צבאי ועל השימוש בו, ומניעה דווקנית וקפדנית של קיומו או פעילותו של כוח צבאי כלשהו שאיננו סר ישירות למרותה של הממשלה.
על-פי הסכמי אוסלו הוקמה, לקראת אמצע שנות ה-90', הרשות הפלשתינית. ישראל הקפידה כל העת להשתמש במונחים של פחות ממדינה: רשות פלשתינית (ולא מדינה), יו"ר הרשות (ולא נשיא מדינה). הפלשתינים, לעומת זאת, מקפידים להשתמש דווקא במונחים המאפיינים מדינה: נשיא (ראיס), ממשלה, שרים, פרלמנט.
אולם בעניין אחד התהפכו היוצרות, דווקא באותו עניין המאפיין, על-פי ובר, מדינה. מתחילת יישום הסכמי אוסלו דרשה ישראל בתוקף שהרשות תתיר אך ורק קיומם של כוחות חמושים הכפופים למרותה, ותפרק מנשקם את הארגונים שאינם שומעים לה.
הרשות סירבה לנקוט בפעולות ממשיות ולא פעלה לפירוק הארגונים. בין אם נבע הדבר מחוסר יכולת או מרצונו של ערפאת בקיומם, עובדה היא שמאז הקמת הרשות, מעולם לא פעלה להפסקת פעולות האלימות של ארגונים שונים כנגד ישראל, ולא פירקה אותם מנשקם. במשך חלק מהתקופה אף עודדה הרשות, בגלוי או בקריצת עין, את פעילותם של הארגונים החמושים.
באופן פרדוקסלי, ישראל היא שדרשה כי הרשות תנהג כמדינה, ותיטול לעצמה את הבלעדיות על החזקת כוחות חמושים, בעוד שהרשות מוסיפה לטעון בעקביות כי אין באפשרותה ליטול לעצמה בעניין זה סמכויות של מדינה.
מספר חודשים לאחר בחירתו של יו"ר חדש לרשות הפלשתינית, אבו מאזן, ואנו רואים כי אין חדש תחת השמש. כבר בימיו הראשונים נתקל היו"ר החדש בפעולות צבאיות אלימות כנגד ישראל שבוצעו על-ידי ארגונים חמושים שאינם בפיקודו ואינם מצייתים להוראותיו. מיליציות פלשתיניות ביצעו ירי יומיומי של רקטות ומרגמות אל ישובים ישראלים, וממשיכות לתכנן ולהוציא לאור פיגועי תופת כנגד מתקנים צבאיים, ישובים ותושבים.
"גינוי" של פעולות אלה כמו גם שליחת כוחות שיטור לשמירה על הסדר על-ידי יו"ר הרשות הוא מגוחך למדי, כאשר הוא נוהג כ"משקיף" בסכסוך ולא כריבון הפלשתיני. ישראל דורשת מיו"ר הרשות "להילחם בטרור", כלומר לנהוג כריבון, וליטול לעצמו את הבלעדיות על השימוש בכוח צבאי, ואילו הראיס מתבטא כאילו אין ביכולתו לקיים ריבונות זו.
כאשר לבנון נהגה באופן דומה, ואפשרה למיליציות חמושות לפעול מתחומה, פרצה מלחמת לבנון. צבא לבנון לא היה צד במלחמה, על אף שהיא התנהלה על אדמת לבנון ובמהלכה נכבש חלק ניכר משטחה.
עמדת "המשקיף" של אבו מאזן היא עמדה מסוכנת, המשמיטה את הקרקע מתחת ריבונותו ומרוקנת מתוכן את "שלטונו". יו"ר הרשות נמצא - מרגע בחירתו - במסלול התנגשות בלתי נמנע עם הארגונים הפלשתינים החמושים, שהם האיום האמיתי על ריבונותו.
ניסיונותיו להגיע ל"הסדרים" ול"הבנות" עימם, בלא לפרקם מנשקם, הם חסרי תוחלת, ומנציחים את היות הרשות הפלשתינית ארץ הפקר.
השוואה בין המציאות העגומה של הכוחות הפלשתינים החמושים הפועלים שלא בשליטתה של הרשות הפלשתינית, לבין המהירות והנחרצות בהן פעל בן גוריון בשעתו לנטילת הבלעדיות על החזקת הכוחות הצבאיים, מביאים למחשבה הבלתי נמנעת כי במבט מכאן, משנת 2005, בן-גוריון נראה גדול שבעתיים.
_________________
המאמר פורסם במקור במגזין הפרקליטים (
www.praklitim.com) - מגזין ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין
