היא קמה מוקדם בבוקר, נועלת נעלי עבודה גבוהות, חוגרת סינר כחול ופונה אל חצר המשק, נטועה בין ברושים גבוהים ליד הבית. מביטה לפה, פונה לשם, טל הבוקר האפור רומז שהשמש טרם עלתה.
עיזים חרוצות נוברות, בוררות, מלקטות גבעולים ירוקים מתוך ערימת חציר שכמש כבר אמש. ערימת זרעונים שגלשה משק שחורץ בו חריץ מרעידה סביבה מהומה גדולה - ברווזים, תרנגולות, אווזים, כולם שם מקובצים, משתובבים, מנפנפים, קצרי רוח טומנים ונוגשים, מקור אל מקור, והערימה מתרצה - גולשת, עולצת, נעלמת בקרבם.
היא נעמדת מנגד, סוקרת את בעלי הכנף המשתובבים מסביב. עוגנת ליד העצל שבחבורה, כנפו סדוקת הימים מתדלדלת. גורלו נחרץ, " הנה ארוחת הערב שלנו", היא מחייכת. בתוך שעה קלה, היא תתבשל ותתכבס ותתרכך כהלכה, ותמסך ותמשך ותתייפה, ואז תנעים זמירות של ליל שבת, העוף הוא לב הארוחה.
העבודה רבה. מריטת הנוצות, שטיפה, ניקוי, הפרדת החלקים, המלחה, השרייה בסיר, הבישול, קיצוץ עליז של גזר ובצל ותפוחי אדמה.
תופרת הייתה ומגהצת - חולבת מיני גבינות חובצת. לשה ומרדדת, מכיירת ומעצבת, מיני בצקים פושטים מן הסתם צורתם ולובשים מני חליפות של עוגות ולחמים ומיני תרגימות.
שפע עשייה בחומר. עולם של חומר אמיתי שהיה נדרש לקיום של חיים, נחצב היה, מעוצב כל פעם מחדש.
ואבא שהיה מניע ומוליך בשדות מיני מכונות של חריש ושידוד, זריעה וקצירה. ומערם ערימות, ומוליך המכבש הגדול לעברן וכובש בן חבילות של חציר ומכנסם בסופו של יום אל אסם. והיה מכה וחובט בשן ההגבהה שתשוב אל נדנה שבמוט המחרשה, ורובץ על האדמה הלחה ומחלץ סתימה בחריר המזרעה, ומפרק ומרכיב מנגנון המכבש
לחלץ חבל כבישה שהסתבך והתלפף שלא בטובתו ולא לרצונו.
שפע נגיעה בחומר. עבודה עם חומר אמיתי - שהיה נחוץ ונדרש לקיום. ואחר כך היה עובד ומתקן בבית. ברז, דלת, כיור שנסתם. מוטות וברזלים וחוטים לתליית מטפס בגינה וייצוב שתילים ששתל בחצר. והיה ממעט בדיבור ומחייך.
כל השנים גדלנו ליד עשייה אמיתית בחומר, ועכשיו הוא נעלם ומתמוסס.
צמחה מסביב בועה גדולה של כלום. הולך ונעלם החומר ממגע כף היד. מתמוסס הצורך לדחוס בו לעסותו לפסלו. מתאיידת הנחיצות להניע חפצים, מכונות, כלים בכוח הזרוע, והאדם שזקוק כל כך לעשייה בחומר רואה מולו ריק גדול ואוויר וחלל שלתוכו
נשאבים סמלים, וסימנים והרבה רעיונות מופשטים, חזיונות, דמיונות מנותקים ממציאות החיים, מצרכי קיום ממשיים.
היום, כדי להכין לעצמו ארוחה הבן-אדם לא צריך לעבוד. הוא ניגש למקפיא שולף מתוכו מנה קפואה, מניח במיקרו, מתופף באצבעותיו בקלילות רבה על כמה כפתורים והארוחה מוכנה.
הפעולות שמבצע האדם בן זממנו הופכות עם השנים והטכנולוגיה המתפתחת לאווריריות מאד, נטולות משקל, חסרות מסה כלשהי, ריקות ממאמץ של שרירים.
הנה אתה לוחץ על כפתורים במקלדת וכבר אתה "משחק". רודף אחרי גנבים ושודדים מפה לשם, והורג בם במחי נקישת כפתור. הנה אתה מנקר בכפתורי מגע רכים-כמעט שקופים וכבר אתה מדבר עם אהובי לבך
על-פני הגלובוס כולו. אין צורך לעלות במדרגות, או גם צורך לרדת. אין צורך לקום ולגשת למכשיר הטלוויזיה כדי להנמיך את קולו - יש שלט רחוק. ובשלט רחוק פותחים וסוגרים חלונות ודלתות, תריסים, מכוניות - למה להתאמץ בכלל?
הנה הולך וקרב היום שגם מעשה האהבה יעשה בלחיצת עדינה על כפתור השלט - פשוט - בלי מאמץ, בלי כל הבלגנים האלה - לזוז לפה, לזוז לשם, להרים, להוריד - מה כל הרחש? מה טעם בכל התנועות המוזרות האלה באברי הגוף השוקקים? תירגעו !!
עולה וצומחת תרבות מאד מוזרה - ניוון שרירים כללי, תרבות שממיתה בקלילותה את כישורי האדם לנוע, להניע עצמו וחפצים, לאמוד כוחו, להפעיל כוח מדוד - מכוון כהלכה - במטרה ליצר - עבודה אמיתית. אין הוא נדרש לדעת לאחוז ולכתוב בעפרון או בעט, אין הוא זקוק לשרירים יציבים כדי לטפס ולהגיע אל ביתו, כדי לעמוד ולבשל ולהטליא ולתקן-ואת מקום היכולת - ממלא ניוון.
ריק גדול של 'אין עשייה בחומר אמיתי' נוצר ולתוכו נשאבים שטויות.
טמטום גדול של טלוויזיה ופרסומות, הפחדות ויצירת בהלה ודאגות, סכסוכים ומריבות על קשקושים והרבה אוכל. עולה ופורחת לה תשומת לב רבה לכל שקשור וכרוך באוכל. מה ואיך וכמה ומתי - אוכל.
תרבות שלמה. ולצידה באופן לא מפתיע תרבות מוזרה של
מכוני כושר והתעמלות. הבן-אדם מרפרף כל היום על כפתורים זעירים, מנקר קלילות בשלטים, עולה ויורד במעליות ממוזגות, חושש פן יזיע מעט ויתעייף. אבל בסוף היום הוא פונה אל מכון הכושר היקר, עוטף עצמו בחליפת אימונים ליצנית ונוצצת ומניף באוויר בפנים מיוסרות מיני מוטות של ברזל כבדים, דוחף ודוחק בחישוקים נוראיים של פלדה, מכווץ ומותח קפיצים ומשאבות - חסרי שימוש, סתם, ללא סיבה של ממש - ללא תכלית - מראה נלעג ומגוחך.
הרי באותו מאמץ נוראי המושחת לריק אפשר היה לנקות את הבית, לטאטא את הרחוב, לשטוף כלים, לכבס, להטליא, לגהץ, לאפות, לגזום שיחים, לשחק בכדור, או סתם לטייל - להפנות תשומת לב לסביבה אל אוויר הערב הנעים.
תרבות הריק בפריחתה.
