בחלקים הראשון והשני לרשימה הובהר כי הרפואה המתגוננת בישראל [להבדיל מארצות הברית] הינה יותר מיתוס ופחות מציאות ממשית. מיתוס זה נוצר על-מנת ליצור איום בפגיעה בחולים, על-מנת להצדיק שלילת האפשרות להגשת תביעות נגד רופאים ומוסדות רפואיים עקב טיפול רפואי רשלני.
רופאים רבים טוענים כי אינם מבקשים כלל למנוע פיצוי ממי שנפגעו עקב טיפול רפואי חריג, אלא, לטענתם, אין להתנות את הפיצוי בהוכחת רשלנות רפואית, אלא, אם יש לקבוע שכל נפגע עקב טיפול רפואי חריג זכאי לפיצוי.
רבים מהרופאים מבקשים להשוות את מעמדם של נפגעי טיפול רפואי לנפגעי תאונות דרכים הזכאים לפיצוי עקב פגיעה בתאונת דרכים ללא הוכחת רשלנות. לא ארחיב הדיון ביחס לטענה זו, שכן כל המצוי בדיני הנזיקין יודע עד כמה ההשוואה מופרכת מיסודה. נפגע טיפול רפואי אינו דומה כלל לנפגע בתאונת דרכים וההסדר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נעשה על רקע מציאות שונה לחלוטין.
אפשר וניתן לדון בשינוי בסיס הפיצוי לנפגעי "תאונות רפואיות" אך מי שינסה ליישם כפשוטם את עקרונות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בתחום הרפואי לא יגיע רחוק.
כמה מילים על האינטרסים המעורבים - בניגוד גמור למה שנטען אין הנפגעים ועורכי הדין שלהם מתנגדים בהכרח לשינוי שיטת הפיצוי, אם כנגד הגבלה מסוימת בסכומי הפיצוי הם יוכלו להרוויח את הפטור מהצורך להוכיח רשלנות רפואית. הנפגעים ועורכי הדין גם לא נפגעו פגיעה קשה מהסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ויתכן שאף יצאו נשכרים עקב הסדר זה.
הדבר שהנפגעים ועורכי הדין המייצגים אותם [ואשר האינטרס שלהם זהה לאינטרס הנפגעים] מתנגדים לו בתוקף הוא הגבלת הפיצוי לנפגעים ללא שינוי בסיס שיטת הפיצוי, הגבלה שאין לה שום צידוק. גם שיטת פיצוי חדשה, למרות כל מגבלותיה חיבת להיות על בסיס העיקרון המקובל של השבת המצב לקדמותו, דהיינו פיצוי מלא או כמעט מלא, על-פי עקרונות דיני הנזיקין.
שינוי בסיס הפיצוי משמעו המעשי הוא יצירת שיטת ביטוח חדשה לחלוטין וקביעה מי הם שאמורים לשאת בעלויות מימון ביטוח זה. מדובר בהרבה כסף שיש לגבות ולנהל. אין ספק כי המבטחים ומי שמרוויח מההסדר הקיים יתנגדו לשינוי השיטה מאחר ושינוי כזה יחלק את "עוגת הביטוח" באופן שונה. חלק ניכר מהמוסדות הרפואיים היו משנים בן לילה את התנגדותם, לו היה ניתן להם לגבות "מס" ביטוח מיוחד למטרות פיצוי נפגעי רשלנות רפואית וכן לנהל את הקרנות שיוקמו לשם כך. שם המשחק הוא בראש ובראשונה כסף והשאלה מי יממן את ההסדר ומי ינהל את קרנות הביטוח היא באמת השאלה החשובה ביותר.
בשלב זה ולסיכום, שהינו בעצם רק מבוא לדיון ממצה, אשר חייב להתקיים בנושא זה, ברצוני להציג מספר שאלות המופנות לציבור הרופאים ולכל הקרובים לנושא ואשמח לקבל עליהן תגובות ענייניות.
1. מדוע יש לשלול תביעות בשל טיפול רפואי רשלני נגד רופאים דווקא? האם קיימת הצדקה לשלול תביעות כאלו גם נגד עורכי דין, מהנדסים, רואי חשבון, ובעלי מקצוע אחרים?
2. האם נכון כי עצם קיומם של תביעות בשל אחריות מקצועית נגד רופאים גרמו להקמת מערך ניהול סיכונים ברוב המוסדות הרפואיים הפועל להפחת מספר התקלות בטיפול הרפואי, מערך שגורם בפועל לשיפור רמת הרפואה?
3. האם נכון שעקב תביעות אחריות מקצועית, מקצוע הרפואה מפיק לקחים רבים המונעים הישנות מקרים של טיפול לקוי?
4. האם נכון שכנגד עלות הרפואה המתגוננת-אם קיימת כזו - יש לשקול את עלות הנזקים הנמנעים מהחולים עקב הקפדה נאותה יותר על טיפול רפואי תקין?
5. האם נכון לומר כי בפועל הפיקוח החיצוני על עבודת הרופאים, על-ידי משרד הבריאות הוא לקוי?
6. האם נכון לומר כי הציבור אינו רוחש אמון רב להליכי בדיקת אירועים חריגים המתבצעים על-ידי המוסד הרפואי או על-ידי משרד הבריאות?
7. האם נכון לומר כי הליכי הבדיקה שנוקט משרד הבריאות במקרים של תלונה נגד רופא, או מוסד רפואי הנם שטחיים ולמעשה לא מתבצעת חקירה ממשית כלשהי?
8. האם נכון שרק במקרים נדירים ביותר וחמורים ביותר של טיפול רפואי רשלני מועמדים רופאים לדין פלילי?
10. האם נכון לומר כי תביעות בשל טיפול רפואי לקוי מהוות אמצעי פיקוח חיצוני, המתבצע על-ידי הרשות השופטת על טיב עבודת הרופאים? האם אמצעי כזה אינו נחוץ?
11. מדוע יש לאפשר חסינות מפני תביעות אחריות מקצועית לרופאים ברפואה הפרטית וכן לרופאים המקבלים תשלום מיוחד עבור ביצוע פעולות רפואיות?
12. מדוע יש לאפשר חסינות מפני הגשת תביעות אחריות מקצועית לרופאים המפרסמים ברבים את שירותיהם בתשלום והמבטיחים איכות טיפול וסיכויי הצלחה גבוהים [ניתוחי לייזר-ניתוחים פלסטיים וכיו"ב]?
13. א. האם לדעתכם מוצדק לשלול כל פיצוי ממי שנפגע עקב טיפול רפואי רשלני?
ב. האם יש לקבוע פיצוי למי שנפגע עקב טיפל רפואי חריג-אפילו לא הייתה רשלנות בטיפול?
ג. האם יש לאפשר פיצוי לכל מי שהטיפול הרפואי בו נכשל או שלא זכה להצלחה המקווה?
ד. כיצד תבחינו בין מי שנפגע עקב טיפול חריג ובין מי שהטיפול בו נכשל ולא ניתן לראות בכישלון משום אירוע חריג?
12. אם אתם סבורים שמגיע פיצוי למי שנפגע עקב טיפול רפואי חריג-מה ההצדקה המוסרית והחברית לקבוע פיצוי למי שנגרם לו נזק עקב טיפול רפואי סביר ולמנוע פיצוי כזה ממי שנפגע בתאונה אחרת, שנגרמה ללא אחריות גורם זר?
13. האם נכון שקביעת פיצוי, לכל מי שנפגע על-ידי טיפול רפואי חריג, עלולה להתגלות כיקרה בהרבה מהשיטה הקיימת, הקובעת פיצוי רק למי שנפגע עקב טיפול רשלני?
14. אם כן-מי אמור לממן את שיטת הפיצוי המוצעת?
בחרתי להציג שאלות הראויות לדיון מעמיק ולהימנע מהפרחת סיסמאות. נושאי איכות הרפואה התביעות נגד רופאים וכן החלופות לשיטת הפיצוי הקיימת הינם רציניים וראויים לדיון מעמיק. אזכיר כי ועדה ציבורית אחת, בראשות השופט קלינג, שדנה בנושא זה לא המליצה על שינוי מהותי בשיטה הנוהגת מאחר ולא מצאה לשינוי כזה כל הצדקה.
הדרך הנכונה בה יש ללכת לדעתי, הינה לפתח שיטות אלטרנטיביות לפיצוי נפגעים מטיפול רפואי ולבחון אותן, הלכה למעשה, קודם לבחינת שינוי בשיטת הפיצוי הקיימת. מן הראוי לפעול ליצירת ביטוח לנפגעי טיפול רפואי אשר יעניק פיצוי חלקי שלא על בסיס הוכחת רשלנות רפואית. מדובר במשימה קשה ובאתגר ממשי לחברות הביטוח ונקווה שיש בכוח מי מהן להרים את הכפפה.
ולבסוף - למרות כל שינוי אפשרי בעתיד-אין לדעתי תחליף לתביעות המבוססות על הוכחת רשלנות מקצועית, מאחר ותביעות אלו יכולות להוות תמריץ ממשי לשיפור איכות השירות המקצועי. אין בעל מקצוע ולו הטוב ביותר שאינו טועה ואין בעל מקצוע האוהב להיתבע בתביעת אחריות מקצועית. אף על-פי כן אין לשלול מן הציבור את הזכות לתבוע פיצוי על נזקיו מבעל מקצוע, שנכשל ללא הצדקה מספקת במילוי חובותיו המקצועיות.
עיקרון זה נכון ביחס לעורכי דין, מהנדסים, רואי חשבון וכל בעל מקצוע אחר - לרבות רופאים.
