שמאל ו"ימין" קיצוני ומתון

שוב חוזר הניגון ששמענו בכל מערכות הבחירות בישראל. השמאל של תנועת העבודה מציב בימין את הליכוד - שהוא הזרם המרכזי האמיתי של המפה הפוליטית, ולעיתים מגדיר אותו אף כ"ימין-קיצוני", כך שהשמאל יכול להציג את עצמו כ"מרכז-שמאל" או אף "מרכז-ציוני", למרות שהרוח הנושבת ממנו הינה שמאלנית ופוסט-ציונית מובהקת.

עד כה הציגה התקשורת אפילו את קדימה ו"התנועה" השמאלניות של ציפי לבני כ"מרכז", עד שההצטרפות שלה למפלגת העבודה הוכיחה את האמת. והאמת היא שבכל מפלגה גדולה כמו הליכוד, מפלגת המרכז-הלאומי, רווחות השקפות מימין עד למרכז שאף משיקות שמאלה ממנו, כך שהקשת האידיאולוגית האמיתית שלו נטועה במרכז המתון.

ולמרות כל אלה - שוב נשמעות הפעם, כמו בעבר, העלילות שהדביקו תדמית מעוותת למרכז הלאומי ולשמאל, לאמור: השמאל הומאני, ה"ימין" ברוטאלי; השמאל רוצה דמוקרטיה, ה"ימין" רוצה לפגוע בדמוקרטיה; השמאל רודף שלום, ה"ימין" רודף מלחמה; השמאל דואג לערבים ומבין לרוחם, ה"ימין" שונא אותם ודואג רק ליהודים; השמאל רוצה פשרה, ה"ימין" עיקש וקשה עורף; השמאל בעד פשרה טריטוריאלית, ה"ימין" דבק ב"אף שעל"; השמאל רוצה לצאת מהשטחים, ה"ימין" רוצה ארץ ישראל שלמה.

העובדות ההיסטוריות מפריכות סטיגמות אלו אחת לאחת - אם מנתחים בקפידה את האירועים כפי שהתרחשו באמת, ולא על-פי ספרי "היסטוריה" והתבטאויות תקשורתיות המעוותים את המציאות כדי להאיר את השמאל ולהשחיר את המרכז הלאומי-ליברלי.

האכזריות הברוטאלית של השמאל

האומנם השמאל הומאני והמרכז-הלאומי ברוטאלי? הנה העובדות ההיסטוריות:

השמאל ה"הומאני" רקם שלוש עלילות-דם על המרכז-הלאומי, שקרעו את העם ופילגו אותו במשך תקופת שלטונו של בן-גוריון בהסתדרות, בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, מסוף שנות העשרים עד אמצע שנות השישים - כשלושים וחמש שנה, למעלה משנות דור. עלילות אלה הן שלמעשה הבטיחו כ-70 שנות שלטון של השמאל על היישוב היהודי בארץ ישראל. העלילה הראשונה הייתה האשמת הימין ברצח ארלוזורוב. העלילה השנייה הייתה האשמת הימין כ"מורד" ו"פורש" כשהאצ"ל החל להילחם בכובש הבריטי. העלילה השלישית הייתה כאשר טענו שהבאת אוניית הנשק אלטלנה נועדה לבצע הפיכה בישראל.

ההתנהגות של הימין ושל השמאל בעקבות העלילות הללו הוכיחה: השמאל רך, נדיב ומוכן לכל ויתור מול האויב (הערבי והבריטי), בעודו נוקשה ואכזר כלפי אחיו היהודים, במיוחד בתקופת ה"סזון", כאשר חטף לוחמי אצ"ל, עינה אותם, הסגיר אותם לאויב הבריטי ואף רצח אחדים מהם.

הנדיבות והמתינות של המרכז-הלאומי

לעומת זאת, המרכז-הלאומי, כמאמר שיר בית"ר - היה תמיד נדיב כלפי אחיו היהודים, אכזר כלפי אויביו הבריטים והערבים. עובדה היא כי בשום מקרה לא התיר ראש המרכז-הלאומי מנחם בגין לפעול נגד אחים יהודים, אפילו לא כאשר תנועות השמאל הסגירו לבריטים, עינו ואף הרגו לוחמי אצ"ל ולח"י, בזמן הסֶזוֹן ואלטלנה.

האם באמת השמאל שומר על הדמוקרטיה? די אם נזכיר שאחד הדמוקרטים המושבעים ביותר היה מנהיג המרכז-הלאומי מנחם בגין שתבע משלטון השמאל לבטל את הממשל הצבאי האנטי-דמוקרטי שדיכא את ערביי ישראל, ולא היה מנהיג שכיבד את שלטון החוק יותר ממנו. גם בנימין נתניהו, מאז עלה לשלטון ב-1996, כיבד את התחייבויותיהן של ממשלות השמאל שקדמו לו, כולל הסכמי אוסלו להם התנגד, למרות שהותקף קשות על-ידי הימין עקב מדיניות זו.

האומנם רק השמאל רודף שלום ומוכן לפשרות ולוויתורים? נזכור: דווקא המרכז-הלאומי היה הראשון לוותר על שטחים תמורת השלום עם מצרים, אלא שמאז התברר שאפילו הוויתורים המפליגים ביותר, אלה שהציעו אולמרט וברק, נדחים על-ידי הערבים.

מי באמת דואג לזכויות הערבים

האומנם השמאל דואג לערבים ומבין לרוחם?

האמת היא שהשמאל נקט תמיד עמדה מתנשאת כלפי הערבים, כאשר סבר שאפשר יהיה לרכוש את ליבם במילים יפות המדברות על ויתורים ושאפשר יהיה לרמות אותם אם היהודים יסתירו את מטרת הציונות - להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

בניגוד לכך - המרכז-הלאומי בראשות ז'בוטינסקי ובגין ידע שהערבים אינם טיפשים וכי לא ניתן לרמות אותם, גילה תמיד הבנה רבה לעמדתם העויינת של ערביי ישראל כלפינו וגרס תמיד מתן זכויות שוות למיעוטים בארץ, ובלבד שישלימו עם הריבונות היהודית על מולדתו היחידה של עם ישראל. ושוב - זכור לטוב מנחם בגין שהיה הראשון לתבוע בשנות החמישים ביטול המִמשל הצבאי על הערבים.

ההבדל האמיתי בין המרכז לשמאל

המרכז-הלאומי בראשות בנימין נתניהו סולד מכל קיצוניות, הן משמאל והן מימין. הוא פועל במתינות בכל התחומים, דואג לשמור על מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית, גם בחוק הלאום המוצע, למרות שרוב התקשורת מציגה תמונה אחרת. נכון שהמרכז הלאומי שואף להטמיע בציבור את ההכרה שזכותנו לריבונות על ארץ ישראל בגבולותיה התנ"כיים וההיסטוריים איננה ניתנת לערעור. השמאל איננו מעוניין בכך. עם זאת, גם המרכז-הלאומי, רובו ככולו, מבין שאין אנו חייבים לממש זכות זו בפועל באורח מיידי, אלא רק בשעת כושר שתיפול לידינו, כפי שאירע לנו במלחמת ששת הימים.

המרכז הלאומי גם חותר להסדרים מדיניים, אולם הוא שוחה לקראתם באורח מדוד וזהיר במים הסוערים-גועשים של המזרח התיכון, בעוד שהשמאל נוטה לקפוץ בצהלה למים הסוערים הללו ללא מחשבה תחילה, דבר שעלול להטביע אותנו. כמו במקרה של סוחר ממולח העומד על המקח - למרכז הלאומי יש סיכוי לוותר פחות ולקבל יותר במשא-ומתן. הוא איננו מגלה מראש את קלפיו ומתמקח בתבונה רבה יותר.

זהו ההבדל האמיתי בין המרכז-הלאומי לבין השמאל. כל היֶתֶר הן סטיגמות ודימויים שאבד עליהם הכלח.