זה מכבר יודע כל מנכ"ל כי מחובתו לדאוג לרווחי המפעל או החברה שבניהולו. אם לא כך יקרה - הוא יפוטר ממשרתו ויאבד את מקור פרנסתו.
אם המאזן הכלכלי של חודש או חודשיים יצביע על ירידה מסוימת ברווחים, אפילו קטנה ביותר, הוא עלול לקבל מכתב פיטורין. על כן בראש מעייניו ולנגד עיניו של המנכ"ל יעמוד כמעט תמיד - השיקול הרווחי... כמעט תמיד.
עוד ידוע כי קיים קשר הדוק וישיר בין רווחת העובד לבין התוצרת = התפוקה = רווחים = הצלחת המפעל. לכן במפעלים רבים נעשים מאמצים להעלות את מוראל העובד וזאת ניתן לעשות על-ידי הקמת חדר כושר, מתן מינויים למועדוני ספורט, נופשונים, טיולים, מתנות ועוד. בדרך כלל - עיקר התקציב המוקצה לרווחת העובד קשור למקומות בילוי ובנוסף הקצאה זו מהווה גם תרומה לשיפור תדמית המפעל, פרסומו והעלאת יוקרתו הציבורית.
בחברת מיקרוסוויס קיימת מודעות לתופעת האלימות כלפי נשים בחברה.
"עבודה הסברתית ורגשית בתחום האלימות במשפחה היא הכרחית לכלל אנשי הצוות כי כיום – כולנו נוגעים בדבר. זוהי חובה מוסרית ואחריות אישית לדאוג להעלאת מודעות לנושא, לתת לנשים פתח, להושיט להן יד ולאפשר להן תחילת תהליך. הדבר כמובן אינו רווחי לחברה אך הוא נעשה משיקולים הומניטאריים בלבד" - כך סבורים בהנהלת החברה.
מתוך דברים אלה ניתן לראות כי תפקיד ההנהלה של המפעל, במסגרת הדאגה לרווחת העובד, הוא לא רק הדאגה לחיוך על פניו של העובד אלא גם דאגה לרמתו האישית והמוסרית, לרמתו הערכית של העובד כאדם בביתו, בד' אמותיו, בחייו האמיתיים ולאו דווקא בין כתלי המפעל.
יש להעלות על נס מקרה מסוג זה שבא לדאוג לרווחתו של העובד לא כיצרן אלא כבן אדם. גם אם דאגה כזו ומעשים בכיוון האמור תורמים בעקיפין למפעל, הרי ברור כי הצעדים הללו מצד ההנהלה מכוונים קודם כל ובעיקר לטובת עובד עצמו ורק לאחר מכן למפעל.
במסגרת שיתוף פעולה עם צוות המפעל, הגעתי אל כל העובדים, בכל הדרגים ובכל המחלקות, שהתפנו משגרת יומם כדי להאזין להרצאה שהתבססה על סיפורי האישי כמי שהייתה אישה מוכה ונמלטה על נפשה אל מקלט לנשים מוכות עם שלושת בניה ובכך הצילה את עצמה ואת ילדיה.
בפנינו דוגמא של הנהלת חברה במפעל היי-טק, אשר מצפים ממנה לכאורה כי תפעל כטכנוקרט, שתדע לפטר בניד עפעף ובשוויון נפש עובדים שאינם מתאימים לתפקיד ותעמוד על קוצו של יוד על כל דרישת שכר. והנה אנחנו רואים שבנוסף להחזקת המפעל כמפעל יצרני-מחקרי-תפעולי, מתקיימים על פי תפיסת התפקיד בהנהלה, גם היבטים אנושיים שאינם שייכים כלל לתחום עבודתו וליעודו של המפעל.
יתכן שפעילות הסברתית ומניעתית מהסוג המתואר, מצילה נפשות!.
בכל מקרה, ברור כי פעילות כזו ממלאת חלל ריק בחומר למחשבה אצל רבים המצויים על סף האלימות בתוך המשפחה ואין ספק כי בעקבות סדרת הרצאות אלו, חלה השפעה על כל אחד ואחת מהנוכחים והנעתו לחשיבה, לתהייה ולחשבון נפש. זאת, בצד יתרונות נוספים שמטבעם מצויים בכל אירוע עיוני- תרבותי.
ביום האישה הבינלאומי האחרון הוזמנתי להעביר סדרת הרצאות בפני נשות משרד התחבורה.
"אני לא חושבת שיש טעם לתת לאישה יום פינוק בספא או הרצאה על התאמת איפור אישית אם אחר כך היא חוזרת לביתה וחוטפת שם סתירה מבעלה", אמרה לי הגברת דורית חובב, הממונה על מעמד האישה במשרד התחבורה.
יתרה מכך: "אל תרחמי ואל תוותרי על שום מסר שלך", ביקשה ממני, "גם אם הדברים קשים לשמוע וגם אם זה פוגש חלק מהנשים במקומות כואבים... חשוב שהן תשמענה ושתדענה... מי יודע כמה נשים בקהל זקוקות להרצאה מסוג זו".
אז נכון, היו מי שסברו כי "צרות של אחרים" אין להם מקום ביום כמו "יום האישה" וכי הן רוצות לאוורר את הראש, להתנתק מהשגרה... יום כייף, בידור... לעשות שמח...אבל היו שם כאלה בקהל שסברו אחרת והן ניגשו אליי ודיברו, וסיפרו, ושאלו, לקחו כרטיס ביקור והודו על המפגש בצד בקשה לעזור לנשים אחרות שנמצאות במצוקה.
כשבועיים ימים לאחר ההרצאה קיבלתי מכתב מרגש מאחת הנשים בקהל, אישה צעירה ומרשימה שכתבה לי כי בסוף ההרצאה, עם דמעות בעיניה, היא שלחה הודעת SMS לבן זוגה האלים וסיימה איתו את הקשר באופן סופי ונחרץ. היא ביקשה להודות לי על שפקחתי את עיניה והסברתי לה את עצמה, על כך שמנעתי ממנה לעשות את טעות חייה...
ובבנק לאומי, חברה ציבורית, גם שם סברו המארגנים כי הרצאה בתחום אלימות במשפחה לעובדי הבנק תתרום לרווחת העובדים, תעניין אותם ותהיה רלוונטית לכולם, נשים וגברים כאחד.
תחילה הייתה זו מחלקת הרווחה של הבנק שהזמינה הרצאות בחיפה, בירושלים וביפו ולאחר מכן היה זה הסניף הראשי שהזמין הרצאה לעובדיו.
אכן בהתחלה היה חשש מהרצאה שעוסקת ב"צרות של אחרים", היה חשש פן הנושא יהיה מעיק, כבד, מדכא... אך גם היה רצון לתרום לעובדים ממש, לא רק ברמת הקוסמטיקה החיצונית ולא רק ברמת ה"היה כייף".
רק היום צעדתי ברחוב הרצל שבהדר חיפה וחלפתי על פניו של נהג מונית שעמד במרחק שני מטרים מאישה צעירה ומלאת גוף, כנראה עובדת בחנות בגדים סמוכה שישבה על כיסא קטן בפתח החנות ואכלה בתאווה לחמנייה מהמאפייה שליד...
"... תאמיני לי... הייתי קושר אותך לעמוד במשך שלושה ימים... לא הייתי נותן לך לאכול ולא הייתי נותן לך לשתות... עד שהייתי עושה ממך חתיכה!" צעק אליה האיש כמתלוצץ. ואני... אוי לאוזני שנחרדו ולתאבוני שאבד.
ייתכן שהם מכירים זו את זה, וייתכן שלא... ייתכן כי הוא צחק איתה או שצחק עליה... ייתכן כי הייתה זו דרכו לפלרטט או סתם להתגרות...לא אדע. אך באפי עלה ניחוח אלים מדבריו, ניחוח זול, ניחוח מתנשא של בעלים ושל אדנות... ניחוח שלצערי הוא מנת חלקן וסבלן של נשים רבות מדי יום, ברחוב, במשרד, בבנק, במפעל, בבית.
____________
טל רבינוביץ' כתבה את הרומן האוטוביוגרפי "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים, הקיבוץ המאוחד וכן כתבה ספרי ילדים אחדים.
המאמר פורסם ב-BSH; לכותבת אתר אישי:
[קישור] 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
