בית המשפט העליון לאחר פרישת גרוניס

סעיף 13(א)(1) לחוק בתי-המשפט, הינו סעיף אכזרי ביותר והוא גוזר על סיומה של קריירה שיפוטית של שופט וגם/או שופטת מכהנים, בהגיעם לגיל שבעים שנה. החוק אינו מבחין עניין זה, אם השופט או השופטת, שהגיעו לגיל שבעים שנה, כשרים להמשיך ולשבת על כס המשפט, אם לאו, אלא הוא קובע בצורה קטגורית - נחרצת וחד-משמעית - כי בהגיע שופט או שופטת לגיל שבעים שנה, עליו לפרוש מכס המשפט. לכן, בתאריך 16.1.2015, אמור נשיא בית משפט העליון המכהן, ד"ר דן אשר גרוניס, לפרוש מתפקידו כנשיא בית משפט העליון, כאשר ימלאו לו שבעים שנה, בתאריך 17.1.2015.

זאת היא הזדמנות מצוינת לבחון את מדיניותו השיפוטית של נשיא בית משפט העליון המכהן, בתקופה האחרונה של ישיבתו לדין עלי מדין, קודם פרישתו לגמלאות. דומה, כי עם פרישתו של ד"ר אשר גרוניס מכהונתו כנשיא בית משפט העליון, תבוא עדנה מסוימת לתחום העתירות הציבוריות, אשר לא זכתה לעדנה יתרה בתקופת כהונתו של כב' השופט, אשר גרוניס, כנשיא בית משפט העליון. בעבר כתבתי, כי כששמעתי בחדשות הבוקר המשודרות במדיה הקולית כי זה עתה הוגשה עתירה לבג"ץ בידי עמותה בשם "איזון חוזר", המבקשת להפסיק לאלתר את מבצע החיסון לילדי ישראל נגד נגיף הפוליו, תוך הטלת ספק ביעילותו ובנחיצותו של החיסון שמנפיק משרד הבריאות, חייכתי בציניות מדודה אל המראה תוך כדי צחצוח שיניים מואץ, לקראת יום פעילות רב-משימות.

חשבתי לעצמי, מהרהר ביני לביני, מה יאמר נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט, ד"ר אשר גרוניס, באולם רחב-הידיים, הלא הוא אולם ג, אולם הנשיא - שכמעט תמיד גדוש בסקרנים תאבי ידע ושוחרי דמוקרטיה, דוגמת פרחי קצונה מבה"ד 1, רודפי צדק מקצועיים, מטעם עצמם וסתם אזרחים מהשורה שרוצים ומקווים לראות את הדמוקרטיה, לכאורה, בפעולתה באולמות בית המשפט, בכלל ובאולמו של נשיא בית המשפט העליון, בפרט - לנציג העותרים, שישטח בפניו טיעוניו בדבר חוסר הנחיצות והסיכון הקיים למתחסנים במבצע החיסון ההמוני הקיים.

אכן, כן. אנו מצויים בתקופתו של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בבית המשפט העליון וקולה של תקופה חדשה זו בבית המשפט העליון נשמע עתה, במלוא עוזה, אם כי בהערות שקטות, סרקסטיות משהו, אולם בל נלך שולל אחר הצליל הנמוך של המלים. הן חדות, נוקבות, חד-משמעיות ואי-אפשר עוד לטעות בהן חרף נמיכות הקול. נשיאו החדש של בית המשפט העליון, אינו אוהב עתירות ציבוריות. הוא שייך מבחינה חשיבתית והסתכלותית משפטית, לאסכולה מבית-מדרשם של שופטים שמרניים דוגמת אלפרד ויתקון המנוח ודומים לו, שהעלו על המחסומים הדיונים בפני עותרים ציבוריים, כל אימת שביקשו הם להביא עתירות ציבוריות אל פתחו של בג"ץ.

עודני זוכר את המשפטים שהטיח בי, באולם ג, בבית המשפט העליון, השופט גרוניס, לפני מספר שנים - טרם מינויו לנשיא בית המשפט העליון - ביושבו בראש הרכב שדן בעתירה שהגשתי בקשר לחוקיותו של התיקון לחוק המעצרים, שהפך ערר בגלגול שלישי, על מעצר ימים לערר ברשות. קודם לתיקון זה, היה ערר זה מוגש ברשות ודרכם של מי שנעצרו במעצר ימים ושל הפרקליטות הפלילית, גם יחד, הייתה פתוחה להגיש ערר שכזה לבית המשפט המחוזי ולאחריו, ערר לבית המשפט העליון בזכות, בלא לבקש רשות להגשת ערר זה, מבית המשפט העליון, קודם לכן. במקביל נתבררה עתירה של לקוח שיוצג בידי עורך-דין אחר, שעתר נגד הארכת תקופת היותו של מי שהוגש נגדו כתב-אישום ומשפטו טרם נסתיים, בידי בית המשפט העליון, לתקופות מוארכות של 150 יום כל פעם, במקום לתקופות מוארכות של 90 יום כל פעם, כפי שהיו נהוגים דברים, קודם תיקון זה לחוק המעצרים.
"אדוני חושב שהוא נמצא באירופה?", ספק שאל, ספק התריס כב' השופט גרוניס כלפיי, טרם פציתי פי והתחלתי לטעון לעניין אי-חוקיותו של התיקון המונע ערר שלישי על מעצר ימים, לבית המשפט העליון, בזכות. טרם הספקתי לעכל הדברים, המשיך הוא והטיח בי: "אדוני חושב שבאירופה היו מקשיבים לאדוני? מי הלקוח של אדוני? לחברך, יש לקוח! מי הוא הלקוח של אדוני?"?

פתע פתאום "נפל לי האסימון". ראש ההרכב, כב' השופט, א' גרוניס, מתכוון לכך שהעזתי לבוא ולריב ריבו של הציבור במעמד של עותר ציבורי. זו משמעות איזכורה של אירופה, על-ידו וציון העובדה שלעורך-הדין השני, שטען יחד עמי בעתירות שחוברו יחדיו "יש לקוח", כאשר לי "אין לקוח", אלא את עצמי ובשרי בלבד. "אדוני מחזיר אותנו לתקופה שהיו צריכים להוכיח את קיומה של זכות העמידה?", ספק שאלתי, ספק התרסתי, בנימוס כלפי ראש הרכב השופטים.

אפיזודה מעניינת המצביעה על דרך התנהלותו ודרך חשיבתו של נשיאו הנוכחי של בית המשפט העליון התרחשה לאחרונה באולם הנשיא, בעת הדיון בעתירה האחרונה של נפגעי הטרור שדרשו שלא לשחרר את המחבלים שכונו בשם: "המחבלים עם דם על הידיים".
מקובל כי בעתירות רגשיות דוגמת עתירות של מי המבקשים למנוע שחרור רוצחים בעסקות עם ארגוני הטרור והמגיעים לדיון, לאו-דווקא מכוח זכותם המשפטית, אלא מכוח זכותם הרגשית-מוסרית, כי לאחר תום טיעוני הפרקליטים, מאפשר בית המשפט העליון - לפנים משורת הדין - לנציג המשפחות השכולות לשאת דברו באולם. גם הפעם ביקשו המשפחות השכולות לשאת דבריהם, באולם בית המשפט, לאחר שסיימו פרקליטיהם לשטוח טיעוניהם המשפטים, השופט גרוניס סירב לכך. "באולם בית המשפט", קבע-פסק הוא, "טוענים עורכי דין בלבד!", סיים, אסף שולי גלימתו ומיהר לצאת את האולם יחד עם חבריו להרכב.

"אצל הנשיא שמגר, התנהלו הדברים, אחרת", ספק קוננה, ספק התלוננה אחת מבנות המשפחה של נפגעי הטרור שנכחו באולם הנשיא, בעת שמיעת העתירה, "הוא הזמין אותנו ללשכתו בסיום הדיון ושמע אותנו". אין טוב מאפיזודה רגשית ומעניינת זו כדי להצביע על הלוך-רוחו של נשיאו הנוכחי של בית המשפט העליון ועל המגמה הרווחת, כיום, בפסיקתו של בית המשפט העליון. נשיאו הנוכחי של בית המשפט העליון, הוא "שופט מקצועי נטו". שאר הדברים ויתרת הנושאים אינם שפיטים ואינם חלק מהמרקם השיפוטי, כמו-גם מהאווירה השוררת, כיום, בבית המשפט העליון.

הדברים מוכרים וידועים לכל וכתבתי עליהם בעבר, חזרתי וכתבתי עליהם - פעם אחר פעם - כך שאיני בגדר של מחדש דברים. יתר על כן. בתקופתו של נשיא בית משפט העליון המכהן, ראתה מערכת המשפט לנכון להתערב - גם אם לא במישרין, הרי בעקיפין - בסכסוכים שהתנהלו בין עסקני הלשכה השונים, תוך שבית משפט העליון, בראשות נשיאו, החרים הוועד המרכזי וראש הלשכה ולא שיתף עימם פעולה וקירב אליו את ראשי חמשת הוועדים המחוזיים, שיתף עימם פעולה ואימץ אותם אל חיקו, כל זאת, על-רקע העובדה שהוועדים המחוזיים שללו את משוב השופטים, שיצא מבית מדרשו של יו"ר הלשכה והוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל.

עמדתו הפומבית של בית משפט העליון, בראשותה של מי שמכהנת כיום, כמשנה לנשיא בית משפט העליון, כב' השופטת, מרים נאור, אינה נהירה עדיין, בכל הקשור לעמדתה בסוגיות המרכזיות של מעורבות בית משפט העליון, בעניינים פוליטיים, בכלל ובענייני מתן חופש טיעון ונגישות לעתירות ציבוריות, בפרט. עם זאת, המשנה לנשיא בית משפט העליון, כב' השופטת, מרים נאור, ידועה, כמי שאינה חוששת להביע עמדותיה הפומביות ברבים ודומה, כי בית משפט העליון יהיה - מכאן ואילך - מעורב יותר בענייני שעה ובענייני פוליטיקה ויפתח שעריו לרווחה, בפני סוגיות ועניינים, שנסגרו - כמעט סגירה הרמטית - בתקופתו של נשיא בית משפט העליון המכהן, בכל הקשור לפתיחות יתר, בקשר לעתירות ציבוריות ולענייני שעה, הגם שאינם ענייני משפט מובהקים של פרשנות סעיף חוק זה או אחר.