המאמר "אירועי נובמבר בראיית הציבור הערבי"
1, מבטא ניסיון שגוי להחיל על יחסי יהודים (רוב) וערבים (מיעוט) במדינת-ישראל, דרכי חשיבה וקריטריוני-בוחן שלקוחים מסטראוטיפים מחשבתיים מקובלים בשמאל הפוליטי שלנו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי הכולל. אולם לא כל מה שראוי למסגרת המדינתית, מתאים ליחב"ל, בין אם מדובר ביחסים עם הרשות הפלשתינית שאיננה מדינה ובין אם במדינות ערביות אחרות. הגישה במאמר על שתי "הסתעפויותיה" כוללת הנחת-עבודה שהיהודים הם החזקים, השולטים ו"הכובשים" והערבים הם החלשים, הנשלטים ו"המסכנים" - אני כופר בגישה זו. הגישה הייתה נכונה אולי בתוך מדינת-ישראל, אילו הייתה המדינה מנותקת מהעולם החיצוני בכלל ומהמזרח התיכון בפרט, היא לחלוטין אינה נכונה במרחב המזרח-תיכוני ומעבר לו. לכן, כל מה שנגזר מ-או נבנה על בסיס ההנחה הנ"ל שגוי מיסודו, והראיה הישראלית חייבת להיות משוחררת מאקסיומה זו, ואולי אף לאמץ לעצמה ולהשתית את חשיבתה והתנהלותה, לפחות בשדה היחב"לי, על גישה הפוכה.
יחסי ישראל עם ערביי ישראל מושתתים על יחסי מדינת לאום יהודית וריבונית עם מיעוט לאומי ערבי שחי בה וקיבל על עצמו מרצונו להיות אזרח נאמן. ברור שמי שהנחת-יסוד זו אינה מתאימה לו, אינו צריך להיות כאן.
אימוץ ההנחה הנ"ל קריטי לעיצוב היחסים בין הרוב למיעוט במדינה לטווח הארוך. חלקים הולכים וגדלים של המיעוט הערבי, שתחילה התנהל ברובו המכריע כאילו הוא מקבל הנחת-יסוד זו, חוזר לדפוסי החשיבה שהנחילו לערבים את אירוע "הנכבה", כלשונם - מתוך התבססות על העוצמה הערבית החיצונית ושכחת לקחי מלחמת העצמאות. בעניין זה אין פשרות אם אנו מבקשים לשמור על ישראל כמדינת-לאום יהודי אמיתית. התנהלות זו של ערביי ישראל, מבליטה יותר ויותר את ההבדל ההולך ונשחק בין יחסי הפנים לבין יחסי החוץ עליו עמדנו לעיל. הממדים של העולם הערבי, התקווה שהעולם הערבי יחזור ליטול חלק בשינוי אופרטיבי של המציאות בסכסוך כפי שעשה במלחמת העצמאות והמשמעויות הבלתי-ברורות של האביב הערבי, או "חליפות
דאעש": פועלים על התודעה הערבית במגמה של ערעור היציבות הפנימית בתוך ישראל ושיבוש היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
בעיני אין שום בעיה בהשתלבות המיעוט הערבי בחיי המדינה על יסוד ההנחה שזכויות וחובות הולכים יחד; הם אינם מותנים זה בזה, אבל הם אינם מנותקים זה מזה; השתלבות פוליטית לצד השתלבות בכל אחד מתחומי החיים האחרים. בעיני אין אפשרות שיתקיים מצב אחר, דהיינו: זכויות ללא חובות או להפך. את שאלת החובות חייבים כמובן להבהיר ולמסד בחוקי-יסוד, (ובעתיד גם בחוקה) כפי שנעשה הדבר ביחס לזכויות בחוק
כבוד האדם וחירותו.
במערכת יחסים בין קבוצות אסימטריות במבנה חברתי משותף, אין זהות מעשית מוחלטת אבל יש זהות דקלרטיבית מלאה בתחומי הזכויות האישיות. כשהמדינה מבטאת באופן מובהק את מאפייני קבוצת הרוב, הדבר מתקיים דה-פקטו גם כשקיימת הפרדת הדת מהמדינה וגם כשהמשטר הוא דמוקרטי. תפקידו של חוק הלאום הוא לסגור את האופציה למדינת "כל אזרחיה" שניסו גורמים שונים בתוכנו לפתח באמצעות "תירוצים דמוקרטיים". עיקר המעשה של גורמים אלה התבטא בניסיון לשלול או לדלל את צביונה היהודי של המדינה כמדינת הלאום היהודי או לרוקן אותו מתוכן ממשי, וכך להחליף את ה"ציונות" בסתם מדינה דמוקרטית ששייכת לכל אזרחיה, מדינה שנעדרת צביון לאומי. ברור שלא מדובר כאן בשינוי של מה בכך, אלא בניסיון
לחסל את הציונות ולנתק את העם היהודי ממדינת היהודים. ואחרי מהלך כזה, אילו התקבל, הייתה באה בוודאי גם התביעה לביטול חוק השבות..., מאוית-נפש ערבית עוד מימי הציונות של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20.
שאיפות אלה עולות בקנה אחד עם השקפות אתאיסטיות מובהקות, עם חילוניות דווקאית ועם חשש מהאפשרות שהמגמות הדמוגרפיות המסתמנות כיום, יובילו את המדינה לעבר צביון שונה מהרצוי להם. להערכתי, חלק מתופעות ה"גיס החמישי" שלהם אנו עדים בעשור האחרון, נובעים מחשש זה. על כן, עיגון מערכת היחסים הפנימית בין הרוב למיעוט חייב להעשות בחוק-יסוד (הליך חוקתי) ובהמשך גם למצוא את מקומו בחוקה של ישראל, לכשזו תושלם. ויכוח כזה אסור שישאר פתוח לאורך זמן, חייבים לקבעו משום שאסור להניח לכל הרכב פוליטי או משפטי מזדמן, לפרש את רצון הריבון לפי ראות-עיניו המקרית.
חוק הלאום צריך היה להיות מחוקק יחד, במקביל וכתנאי-סף לחוק כבוד האדם וחירותו. הא-סימטריה שנוצרה בחקיקה משום שחוק כבוד האדם לא אוזן ע"י חוק לאום מקביל אינה סבירה ואינה ראויה. מגילת העצמאות שרבים תולים בה את יהבם אעל-פי שהיא אינה חוק חוקתי, רואה במדינת ישראל במפורש מדינת לאום של העם היהודי, אבל אין בה אזכור מפורש של היותה דמוקרטית. עניין הדמוקרטיה נובע מכללי המשחק הפוליטי-ציבורי אותם מפרטת המגילה. בדיעבד ניתן להעריך שמחוקקי חוק כבוד האדם הבינו היטב מה הם עושים ולא פעלו במקרה ליצירת הפרדה זו. הם חוקקו במודע "חוק של מחתף", שבא לנצל קוניוקטורה פוליטית ליצירת איזון פנימי חדש בין הפרט למדינה. איזון שאינו נגזר ממגילת העצמאות אלא עוקף אותה ואת רצון מחבריה.
ביחסי ישראל עם הרשות הפלשתינית, הנציגות הערבית השנויה במחלוקת של ערביי ארץ-ישראל - מתקיים יחס שבין ישות ריבונית מדינת-ישראל לבין נציגות שנויה במחלוקת של מה שנקרא "העם הפלשתיני". העם הפלשתיני הוא ישות פוליטית מתוקף העובדה שהכריז על עצמו ככזה, ובהמשך הוכר ע"י גורמים בינלאומיים כ"נציגות" על בסיס שרירותי. בין הנציגות הפלשתינית הזו לעם היהודי שחלקו יושב כיום בישראל, קיימת מחלוקת מדינית-פוליטית שעניינה שליטה על חלקים מא"י המנדטורית. המחלוקת נוגעת לטיב השליטה, מהותה, גבולותיה והמשמעות הערכית, המשפטית והמדינית שלה. יחסים המדיניים הם אסימטריים - ישראל מדינה ריבונית שהוכרה ע"י האו"ם ב-1947, והיא חברה מן המניין באו"ם. הנציגות הפלשתינית אינה ריבונית...
בין ישראל לערבים ובכלל זה חלק מהפלשתינים, לרבות ארגוני הסרוב למיניהם ובראשם חמאס, קיים מצב של עויינות בסיסית, מלחמה, או הפסקת-אש זמנית. מצב זה נגרם על-פי רצון הערבים, והוליד סדרה של סיכסוכים מזויינים, רובם המכריע ביוזמת הערבים. תוצאות סכסוכים אלה משתקפים כיום בתחומי השליטה המעשית של מדינת-ישראל במרחב ארץ-ישראל רבתי. נקודת המוצא המכרעת למצב הקיים הוא סרוב ערבי לקבל את תוכנית החלוקה, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולהשלים עימה. על-כן הסכסוך איננו פתור ומתמשך. בין הערבים החיים מחוץ לישראל אין רצון אמיתי להשלמה ולהסדר מדיני אזורי שאינו מושתת על-כניעה ישראלית לדרישות הערביות.
גם בין ערביי ישראל יש לא מעטים שנוטים לגישה הערבית השכיחה, חרף היותם אזרחי המדינה, וכאן קבור הכלב:
ישראל אינה יכולה ואסור לה לקבל ולהשלים עם מצב שבו אזרחי המדינה הערבים נוהגים בה כאויביה. העובדה שגם מבית וגם מבחוץ מדובר בערבים שמגדירים עצמם פלשתינים, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. ההיסטוריה שהביאה את שני הצדדים למצב הקיים, מבחינה מהותית ולטווח הארוך אינה מעלה ואינה מורידה דבר, משום שאין דרך להשיב את הגלגל ההיסטורי לאחור. וגם משום שהבדלי אינטרסים ופערים תרבותיים ודתיים חוצצים בין הצדדים ופיחות השפעתם במטרה לייצב מערכת יחסים אמינה לאורך זמן הוא תהליך ארוך מאוד.
בתוך מדינת ישראל חייב לשרור הסֶדר שתואם את החלטותיה הריבוניות. מחוץ למדינה מתקיים סדר שנובע מהסכמי-ביניים ומשאיפות כאלה ואחרות של הצדדים, שאין לגביהן הסכמה סופית, אבל יש הסדרים זמניים מוסכמים. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להסכים שערביי ישראל יעתיקו לתוכה אלמנטים של המצב המסוכסך החיצוני, וינהלו את חייהם וחיינו כאן כשיקוף או נגזרת של המתרחש שם. שום מדינה ריבונית אינה יכולה להסכים לכך.
המבחן של ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא אך ורק מבחן של קיום החוק המקומי כלפיהם ללא אפליה. והמבחן של ערביי ישראל באשר ליכולתם להיות אזרחי המדינה, הוא ציות לחוקים ולהחלטות הריבון (הכנסת).
כל התנהלות אחרת, יהיה התירוץ התורן שלה אשר יהיה, היא מרשם לעימות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, משום שיש בו איום בלתי-נסבל על ריבונותה ושליטתה של המדינה בחייה ובגורלה. אם יתחולל עימות כזה, הוא יוכל להסתיים כנראה רק בהיפרדות פיסית של המדינה מאזרחיה הערבים שכופרים בסמכויותיה וחוקיה.
לכן, אם רוצה מישהו להטיף מוסר לציבור על דרך התנהלותו, לרבות בשאלת יחסי אזרחים יהודים וערבים בישראל ולא להתפס כמנותק מהמציאות, עליו לעשות זאת על בסיס הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי (ככתוב גם במגילת העצמאות), על בסיס חוק לאום הנותן לכך תוקף חוקתי, ועל יסוד דרישה קטגורית לשמירת החוק והשתתפות פעילה בחיי המדינה על כל היבטיהם. ליקויים אזרחיים יש לתקן, אבל הם אינם תנאי לאמור לעיל.
החלטות המיעוט הערבי על דרכו הן החלטות שלו. אבל החלטות הרוב היהודי ומעשיו יושפעו מהחלטות המיעוט הערבי ומדרכי יישומן.
מאליו מובן שמותר לערביי ישראל להזדהות רגשית עם מי שהם רוצים ועם מה שהם רוצים. אבל אסור להם לבטא זאת בדרך הפגנתית, פוגעת או מאיימת על הרוב, אם הם מחפשים סימפטיה והתחשבות ואינם מחפשים תגובת-נגד. כבר ראינו שבמערכת האיזונים הכוללת, הם אינם דווקא הצד החלש, ולכן אל להם לחפש "עודף סובלנות" ישראלית כלפי התגרות עויינת. העובדה שמעבר לגבול חיים "אחיהם" (כן, או לא) וקיים עולם ערבי גדול (כן, או לא) שיש להם זיקה (כן, או לא) אליו, איננה רלוונטית מבחינה זו. ואם היא רלוונטית, אזי היא פועלת לרעתם, משום שהיא תורמת לעוצמת האיום ולתחושת הניכור. מסגרת הייחוס היא המדינה שהם אזרחיה, והשאלה המכרעת היא:
אזרחיה "כן" או "לא"? 
