סוֹף הַמַּסָּע

ראוי שנפתח את הדברים על פרשת ויחי בדברי רש"י השואל: למה פרשה זו סתומה? כלומר מדוע אין רוח בין פרשת ויגש לפרשת ויחי אשר כרגיל יש רוח בין פרשה לרעותה וכאן אָיִן. ועונה: לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נִסְתְּמוּ עיניהם ולבם של ישראל מצרת הַשִּעֲבוּד שהתחילו לשעבדם. ורש"י נותן עוד טעם לדבר זה: שביקש (יעקב) לגלות את הקץ לבניו ונסתם (נעלם) ממנו.

ולענייני דיומא אפשר לאמר, כי חדלנו מראות את העתיד הצפוי לעמנו שחי מחוץ לארץ ישראל. גם חדלנו לראות את הרוע, האכזריות, ובעיקר שפיכות הדמים. אנו גם מתעלמים התעלמות מוחלטת מן הנעשה סביבנו מכל הַעֲבָרִים, על זה נתן לומר: נִסְתְּמוּ עינינו מראות וְכָהוּ חושינו מלחוש.

בפרשת ויחי חיי יעקב וחיי יוסף באים אל קִצָּם, על כן המקאם-הנעימה של הַתְּפִלָּה בשבת זו חְגַ'אז בעצבות. דבר מותם של יעקב ויוסף קבל בתורה מלים ספורות.

ביעקב נאמר: וַיֶּאֱסֹף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.(מט/לג) ביוסף נאמר: וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. (נ/כו) התורה איננה מרבה בִּלְפָאֵר פטירתם של צדיקים, זאת כדי שנוסיף לזכור אותם ככל האדם ולא מעבר לכך. כך גם מתוארת פטירתה שרה אמנו: ותמת שרה בקריית ארבע (חיי שרה כג/ב) ומות אברהם מתואר: ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקו ושבע ויאסף אל עמיו (חיי שרה כה/ח) ובמות יצחק אבינו נאמר: ויגוע וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים (וישלח לה/כט)

למרות שיוסף מת במצרים, כמו אביו הוא כאביו עתיד להיקבר בארץ כנען, לכן הושם חנוט בארון ולפני מותו נהג כאביו יעקב: וַיַּשְׁבַּע את בני ישראל לֵאמֹר... וְהַעֲלִתֶם את עצמותַי מזה.(נ/כה). כאן המקום לשוב והזכיר לנו כי חוץ מבנימין יֵתֶר בני יעקב נולדו מחוץ לארץ ישראל כולל בני יוסף, מנשה ואפרים שנולדו במצרים.

ברם בני ישראל וצאצאיהם נקברו בארץ ישראל. תלמוד לאמר: גם אם על כָּרְחֵנוּ נוֹלַדְנוּ בנכר, עלינו לעלות ארצה בחיינו ובמותנו, כי הארץ ניתנה לעם ישראל לחיות ולמות בה, גם כשנמצאים בה הכנענים, הפלשתים שפלשו אליה ובני ערב שערבה להם. לא בכדי נאמר על הישיבה בחוץ לארץ כישיבה בגלות הן מפני שהָגְלנו על כָּרְחנו והן מפני שגלינו בעצמנו מרצון ומפני שנסתמו עינינו מראות.

חלקנו שכח את העבר הלא רחוק ואת הגורל המר של עמנו בארצות "הנאורות". לולא האמונה בנצח ישראל, לא היינו שורדים וזוכים לחיות בארץ המובטחת לנו. ואלה המתנערים ממקורותינו ומתכחשים לאמונתנו,לא ימצאו סבה לישיבתם בה.

יעקב מולידו של עם ישראל הוא שקבע את הכלל: כרשר מגיע יומו של אדם למות, מוטב שיזמן את ילדיו ואף את ילדי ילדיו, לדבר אליהם דברי תוכחה ודברי ברכה. כלל זה נקבע בברכת יעקב לילדיו.

בראש ובראשונה החל יעקב בתוכחה לבניו על מעשים לא ראויים שעשה ילד זה או אחר ורק לאחר-מכן דִֵּּבר בְּשֶׁבַח ילד זה או אחר והעניק לו ברכה. התוכחה והברכה נועדו לשמש נר לרגלי מקבלי הברכה, ונותנות להם להבין כי סוף אדם למיתה ואין נפקא מינא אם היה מלך, שר או מנהיג, או אדם עשיר או רגיל או עני, כי הבחירה וההחלטה אינן בידו.

הַמַּוֶת גזרה היא, ועל כן צריך לדבר אל ילדיו על ערש דווי, כי לעת כזאת יכול האדם לאמר את אשר על לבו, את האמת כֻּלָּה. אפילו בתי המשפט מקבלים עדות אדם שנאמרה על ערש דווי כעדות אמת גם בלי חקירה נגדית, על ערש דווי כל הנסתר נהיה גלוי.

יעקב ביקש דבר ראשון לוודא שיקבר לצד אבותיו בארץ כנען. אך יעקב לא סמך על אחי יוסף ששיטו בו בהעלימם ממנו את גורלו של יוסף. יעקב סמך על יוסף שנאמר: ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. (מז/כט) ויוסף ענה לאביו: אעשה כדבריך (מז/ל) יעקב גם השביע את יוסף כי יעשה זאת: וישבע לו (מז/לא).

ועוד סיבה טובה הייתה ליעקב לסמוך על יוסף כי בגלל מעמדו במצרים יכול לקיים צואה זו. משנשבע יוסף ליעקב נאמר: וישתחו ישראל על ראש המטה. (מז/ (ליוסף) מעשה זהאומר דָּרְשֵׁנִי ואכן רש"י הביא דברי התלמוד תעלא בעדנא סגיד לה. (התרגום) שועל בזמנו השתחוה לו. כי לפי האגדה יש יום בשנה שהשועל נהיה מלך החיות במקום האריה, או אז גם האריה נשמע לו. משנחה דעתו של יעקב כי הוא יקבר בארץ, אמר לילדיו: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בני יעקב את אביכם ישראל: פתח בְּתוֹכֶחַת ראובן בכורו: אתה כֹּחִי וראשית אוני... עלית משכבי אביך אז חללת יציועי עלה. (מט/ג) ולשמעון ולוי אמר: על שהרגו אנשי שכם: כְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתֵיהֶם. וליהודה אמר: ...יִשְׁתַּחֲווּ לך בני אביך כדסרי הערכה ונבואה על מלכות יהודה. את זבולון מִקֵּם על חוף ימים. ויששכר נושא בעול ואת דן ידין. ואת גד בר מזל שילחם ויצליח, ואת אשר ברך בשפע. ונפתלי כמקשר בין האחים ואת יוסף ברך בפוריות. ואת בנימין כטורף שונאי ישראל.

נאמר: סוף דבר הכל נשמע. דבר זה הוכח בקורות יוסף ואחיו ובהרהורי חטא של אחי יוסף שסברו כי כל עוד ואביהם יעקב חי, הוא הגן עליהם מפני נקמת יוסף כי קלונם נגלה ברבים. אחי יוסף חששו מפני הבאות כשאביהם איננו, כי אז לא יהיה מעצור בפני יוסף לתת להם כגמולם. מצב דומה לזה מצאנו כשעשו נשבע לנקום ביעקב במות אביו יצחק. מה עוד ויוסף כשליט מצרים יכול לעשות זאת, כי על-פיו ישק דבר.

כדי להקדים תרופה למכה, באו אחי יוסף אחרי מות אביהם אל יוסף ו"ספור על צוואת יעקב" בפיהם: כה תאמרו ליוסף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשָׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְּמָלוּךָ ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך וַיֵּבְךְְּ יוסף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (נ/יז) אלא הבכי לא היה ביטוי לסליחה גם לא מדברי הארגעה שאמר לאחיו: אל תיראו כי הֲתַחַת אלוהים אָנִי? (נ/יט) אמירה זו מרמזת לאחים כי לא הוא ישפוט אותם, אלא אלוהים ישפוט אותם. אך יוסף הרגיע את אחיו בּאָמְרוֹ להם: אנכי (אוסיף) לכלכל אתכם ואת טפכם (נ/כא).

משהגיע זמן יוסף למות נהג כאביו, וזה מחזק את האמירה שיעקב ויוסף דומים: וַיַּשְבַּע יוסף בני ישראל לאמר פָּקֹד יִפְקֹד אלוהים אתכם והעלתם את עצמותי מזה. (נ/כו) מששוכנע כי אחיו שיעשו כמצוותו: וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וחנטו אותו וַיִּישֵׂם בארון במצרים (נ/כו). השבעת יוסף את אחיו מעלה תמיהה, כי הרי אחיו מבוגרים ממנו או שהם מתו כבר או שימותו לפניו. והשאלה איך יקימו את השבועה ליוסף? על כן נאמר: וַיַּשְבַּע יוסף בני ישראל ולא את אחיו. לכן אנו עוד נִוָּכַח כי בני ישראל בצאתם ממצרים יוציאו את עצמות יוסף.

עד כאן תם ונשלם ספר בראשית ותמו תולדות האבות אברהם יצחק ויעקב והאימהות שרה רבקה רחל ולאה וכל התרחישים שבחלקם אינם מחמיאים ביותר, כיחסי שרה והגר, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו (ענין הבכורה והברכה). קנאת אחים ושנאתם וכוונתם להמית את יוסף. על תרחישים אלה אמרו: יד אלוהים בדבר. וזה קורה גם בהפרדת ישמעאל מיצחק על-ידי אברהם ובהפרדת יעקב מעשו על-ידי יצחק ובמעשי בני יעקב עם יוסף. במות יוסף תם ספר בראשית ומתחיל ספר שמות שם יסופרו תולדות עם ישראל. למדנו עוד כי האדם איננו נצחי, רק מעשיו הטובים שמותיר לאנושות הם נצחיים.

לעם ישראל יש יסוד להאמין כי מורשת אבותיו, הנציחה אותו כעם שהצליח בזכותם לשרוד כעם אלפי שנים למרות מזימות שונאי ישראל לדורותיהם להכחידו.

מוּסַר הַשְׂכֵּל מִן הַכָּתוּב נִלְמַד שֶׁאֵין מַנְהִיג שֶׁחַי לָנֶצַח לָעָד
לַשַּׁוְא בְּנֵי אֱלִים מַרְבֵּי שִׂיחַ הַטּוֹעֲנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָשִׁיחַ
כְּבַאֲרָם נַהֲרַיִם וּבַאֲרָם צוֹבָא בְּשִׁלְטוֹן רֶשַׁע וּמַעֲשֵי תּוֹעֵבָה
שָׁמָּה יְהָלְלוּ מְשִׁיחַ שֶׁקֶר גַּם הַנּוֹהֵג כְּחַיָּה בִּדְמוּת אָדָם

רָאוּי לָאָדָם לָדַעַת וּלְהַאֲמִין שֶׁיֵּש בַּשָּׁמַיִם רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
אֵין מִפְלַָט מִיָּדוֹ זְרוֹעוֹ אֲרֻכָּה לַמִּינִים וְלַמֻּשְׁחָתִים תְּעוּקָה
כִּי הַמֻּסְתָּר מֵעַיִן בְּעֵינָיו גָּלוּי וְהַמֻּשְׁחַת יִהְיֶה בְּפַחַד שָׁרוּי
רוקְמֵי מְזִמָּה וּמַעֲשֵׂי תּוֹעֵבָה יִזְכּוּ בָּם עוֹשֵׂיהֶם "בְּרֹבאַהֲבָה"
וּלְעוֹלָם לֹא נֶחֱדַל מְהַגְשָׁמַת מַטְרָתֶנוּ
לִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים עַתָּה בִּתְקוּפָתֶנוּ