לפנינו עוד כחדשים וחצי עד הבחירות אבל הדיבורים עליהן אינם פוסקים וההתארגנות בעיצומה. פילוגים, האשמות הדדיות, בחירות מקדימות, הרכבת רשימות, חקירות פליליות ועוד כהנה וכהנה. לא משעמם למי שזה מעניין אותו. והכי מעניין אלה הסקרים שמתפרסמים בתדירות שמקשה על המעקב אחריהן. והמתבונן מן הצד תוהה איך זה שלא למדו לקח ממערכת הבחירות הקודמת. ומזו שקדמה לה. ומזו שקדמה... השאלה היא לא על הסוקרים וגם לא על העתונאים, להם זו פרנסה אז שירוויחו. השאלה היא על צרכני התקשורת והסקרים, שמתייחסים ברצינות לכל הפרסומים. ובכלל, איך אפשר להחליט כבר היום למי להצביע, כאשר שום דבר עדיין אינו ברור, לא מי נגד מי וגם לא מדוע. כלומר, יש תוקפים ויש מותקפים, יש משמיצים ומושמצים, אבל שום דבר אינו סופי ושינויים ממשיכים להתחולל.

היפך אהבת ישראל

האמת היא שבחירות אצלנו הן משהו בלתי נעים בעליל. כי הרבה לפני שהן מתקיימות יש כבר מה שנוהגים לכנות "אווירת הבחירות" שפירושה אצלנו הוא זיהום קיצוני של האווירה. כי מרבית הפרסומים בהקשר הזה הם מכפישים. אנשים ומפלגות מציעים את עצמם לבחירה לא על בסיס ניסיון לשכנע אותנו במה שטוב ומתאים לנו במצעם אלא על בסיס הכפשת הזולת. במלים פשוטות, אווירת הבחירות אצלנו פירושה ניגוד קיצוני לרעיון החיוני של אהבת ישראל וזה מאוד לא נעים. גם אותי כבר שאלו במי אני בוחר ועניתי שאני בוחר בקב"ה. אומנם צריכים להצביע גם למישהו פה על הארץ, אבל מוקדם מדי להחליט. לא לחינם עוד לא קרה לי שהצבעתי לאותה מפלגה פעמיים רצוף. זה כי אני משתדל שלא לתת את קולי לחיזוק השלילה. כלומר, לא למכפישים ולא לשקרנים.

רק שיקולים ערכיים

גם בהחלט ייתכן, כפי שכבר קרה בעבר, שאצביע עבור רשימה שקיים ספק אם היא תעבור את אחוז החסימה. כמובן, אם המצע שלה יתאים לי והמועמדים ייראו לי הגונים. כי ההכרעות שלי הן, אני מקווה לפחות, בהתאם לעקרונות ולערכים שאני מאמין בהם, בלי שום קשר לשיקולים פוליטיים. וכמובן, אין לי שום מושג מה יהיו תוצאות הבחירות והשאלה הזאת אינה מדירה שינה מעיני. כי כמו שראינו שוב ושוב בפרשות שקראנו בשבועות האחרונים, האדם יכול לתכנן מה שהוא רוצה, אבל הקב"ה מנתב את התהליכים אל עבר היעד שהוא קבע. וכל עוד שום מפלגה אינה מתחילה אפילו להצביע על התכלית, שלא לומר לחתור אליה, אין במי לבחור. צריכים להצביע ומצביעים עבור מי שנראה לנו הכי מתאים לנהל פה את העניינים עד שהקב"ה יפתיע אותנו ויביא אותנו אל התכלית שהוא קבע עבורנו. וכאמור, בפרשות השבוע קראנו על כמה הפתעות כאלה.

טווח ראיה מוגבל

ובמה שנוגע לתחזיות בדבר הצפוי לנו בעתיד, בין אם מדובר במי יזכה בבחירות ובין אם מדובר בתוצאות של מהלך כזה או אחר, לפעמים אני ממש מתפעל מפרשנים (וגם סוקרים) שההיסטוריה שלהם מלאה בתחזיות כושלות והם ממשיכים להשמיע תחזיות בקול בוטח וסמכותי. לא למדו את פרשת וישב. שם ראינו שאחי יוסף התנכלו לו מתוך מחשבה שיצליחו להפטר ממנו ומחלומות הגדולה שלו, חלומות שבהם הופיעו האחים ככפופים אליו. הם מאוד לא רצו לקבל אותו כמלך עליהם ונקטו יוזמה (בראשית לז): [כ] וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. ואחרי כמה שנים, של ניתוק מוחלט הם נפגשים שוב והחלומות שלו מתגשמים (פרק מב): [ו] וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

יש דברים שלא אומרים

וגם כאשר אדם זוכה לטווח ראיה מוגדל, כמו הנביאים למשל, לא תמיד הוא מורשה לגלות את מה שהוא רואה. לפעמים הנביא מקבל נבואה לעצמו בלבד, בלי היתר לפרסמה. כך כנראה קורה ליעקב אבינו בפרשת השבוע (פרק מט): [א] וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. במקום זה הוא מתחיל לברך אותם ואינו אומר דבר על אחרית הימים. חז"ל אומרים, ורש"י מביא את זה בפירושו על הפסוק, שיעקב אבינו: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. הנה כי כן, יעקב אבינו ידע את הקץ; מן הסתם ראה את הדור שלנו עם כל המחלוקות והפילוגים שמתחוללים בו ומעכבים את הגאולה, אבל כאשר ביקש לדבר על זה, כאשר רצה לומר לבניו מתי ומה צפוי להיות בימי קץ ההיסטוריה המוכרת, נסתלקה ממנו שכינה. כי יש דברים שאמורים להישאר נעלמים. לא את הכל צריכים לדעת.

צופים אל העתיד

האדם מטבעו נוטה להיות סקרן, שלא לומר חרד לגבי הצפוי לו בעתיד. על הסקרנות הזאת מבוססת הפרנסה של חוזי עתידות למיניהם, מאסטרולוגים ועד באבות למיניהם. אבל מפרשת השבוע אנחנו לומדים שאין תועלת בניסיונות לנבא את העתיד. הדבר היחיד שיכולה להיות בו תועלת הוא לעבוד קשה בהווה כדי שהעתיד יהיה טוב יותר. וכמובן, אין הכוונה לתחום החומרי בלבד או אפילו בכלל, כי בתחום הזה אפשר לעבוד קשה ואפילו קשה מאוד והתוצאות יהיו הפוכות. הכוונה היא לתחום הערכי רעיוני, בתחום הזה הרבה יותר קשה להתמיד וביחוד מול כל ההתנגדויות מסביב. זה מה שאיפיין את יוסף במצרים, דבקות בלתי מתפשרת בערכים שספג בבית אביו, ולזה גם חתר יעקב כששלח את יהודה להכשיר בית תלמוד עוד לפני שהגיעו למצרים, כדי שכל צאצאיו יתחזקו את הערכים וגם ירכשו נוגדנים שיסייעו להתגבר על הסחף הסביבתי.

החשש מנקמה

יש להניח שבאופן כללי היוזמה הזאת של יעקב הצליחה, עובדה היא שבניו שמרו על מורשתם בכל משך שנות השיעבוד במצרים. עם זאת היו חריקות במהלך הזמן ועל אחת מהן אנחנו למדים כבר בפרשת השבוע. אחרי ההסתלקות של יעקב אבינו, ערכו לו לוויה מפוארת במסלול ארוך, ממצרים עד מערת המכפלה, כאשר מלבד בניו השתתפו גם נכבדים מצריים, כולל משמר כבוד, בלוויה. כאשר שבו למצרים, נתעורר חשש אצל אחי יוסף (פרק נ): [טו] וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. לוּ יִשְׂטְמֵנוּ פירושו שמא יִשְׂטְמֵנוּ. אומנם האבא לימד אותם לבטוח בה' יתברך ולאהוב זה את זה וגם מהניסיון היו אמורים כבר לדעת שהכל מתנהל בהשגחה פרטית, אבל ברגע המבחן התעוררו החששות הטבעיים. כל הניסיון שנצבר כמו נעלם פתאום.

כשהגורם המאחד נעלם

ומכיוון שלכאורה אין להם שום רעיון כיצד לפייס את יוסף כדי שימחל להם, הם ממציאים צוואה של האבא: [טז] וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כל עוד האבא היה איתם, המשפחה הייתה מאוחדת סביבו ולא היה חשש שמישהו מהם יפגע באחיו. כעת הם שמים בפייו דברים בזכות הסליחה ושמירת האחדות: [יז] כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יוסף בוכה כי הוא בטוח שהאבא לא אמר שום דבר מעין זה, כי הוא לא חשד בו שירצה לנקום והחשש קיים אך ורק מדמיונם של האחים. יוסף מרגיע את אחיו בהזכירו להם שיש הכוונה מלמעלה ושאין לו שום כוונה לקחת לעצמו את תפקידו של האלקים: [יט] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי. אין זה תפקידו של האדם לנהל חשבונאות מהסוג הזה.

עלות מול תועלת

חשבונאות כזאת יכול לנהל רק האלקים. והראיה: [כ] וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. ובכל זאת, איזו צורה תלבש מערכת היחסים המשפחתית כעת, כאשר האבא איננו? עונה על כך יוסף: [כא] וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. לא רק שהוא לא מעלה בדעתו לנקום, הוא מבטיח להם שימשיך לתמוך בהם, ומקיים. אם ננסה להבין את המניעים של יוסף - שאגב מוזכר בזוהר כדמות מופתית שלא רק נמנע מלנקום אלא עוד הואיל לגמול טובות למי שפגעו בו - אפשר לומר שהוא ידע לחשב עלות מול תועלת; הרי אם היה פוגע באחיו היה "מרוויח" את סיפוק יצר הנקמה ולא מועיל דבר. להפך, היה פוגע באפשרות האחדות של בית יעקב. במקום זה הוא התעלם מיצר הנקמה, אם בכלל היה לו כזה, ושמר על האחדות.

חיים נצחיים

על יעקב אבינו אומרים חז"ל ומובא ברש"י שהוא לא מת. כתוב: [לג] וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. לא כתובה מיתה. והגמרא (תענית ה/ב) שואלת: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? והתשובה - מקרא אני דורש; שנאמר (ירמיהו ל): [י] וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל; כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, וְשָׁב יַעֲקֹב, וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ה' מבטיח ישועה ליעקב ולזרעו. כמו שזרעו מדובר באנשים חיים כך ביחס ליעקב מדובר באיש חי. מעניין מאד. על אברהם לא נאמר שהוא חי וגם לא על יצחק, רק על יעקב. כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו שהחיים שלהם אינם מהווים המשך לחיי אבותיהם. חיי בני יעקב כולם הם המשך ישיר לחיי יעקב ולכן נחשב שלא מת. חומר למחשבה.