ידיעות אחרונות וישראל היום מתחפשים לעיתונים, כאשר בפועל הם מכשירי תעמולה בידי בעליהם. אמצעי תקשורת אמורים לדווח את האמת, בצורה אוביקטיבית וללא שיקולים זרים. מה שעושים המוזסים והאדלסונים הוא ההפך הגמור. הדיווחים בכל מה שקשור לבנימין נתניהו מוטים מהמילה הראשונה ועד האחרונה, מה שמשפיע על הדיווחים והפרשנויות כמעט בכל תחום; ראו למשל כיצד סיקרו שני העיתונים את הפריימריז במפלגת העבודה. מאחורי פרסומים אלו עומדים שיקולים זרים המוכתבים מלמעלה בידי הבעלים (כלכליים אצל מוזס, אידיאולוגיים אצל אדלסון) ובמספר גדל והולך של מקרים - יש פרסומים שקריים, חד וחלק.

אם יש משהו שאפשר להגיד לזכותו של ישראל היום, זה שהקו שלו נובע מאידיאולוגיה של שלדון אדלסון ולא מתמיכה עיוורת שלו בנתניהו; אם נתניהו יחתוך למרכז, אדלסון לא יהסס לחתוך אותו ולהעביר את תמיכתו למישהו אחר. אם יש משהו שאפשר להגיד לזכותו של ידיעות אחרונות, זה שנוני מוזס יושב בישראל וחי את בעיותיה, ולא חי במרחק של 15,000 ק"מ ושופך כסף בלי שום חשבון.

אבל בשורה התחתונה, זה נבלה וזה טריפה. בשני העיתונים הללו - הנפוצים ביותר בישראל - אי-אפשר להאמין כיום לאף מילה בתחום המדיני והפוליטי. הנחמה היחידה היא, שבחשבון הכולל ידיעות אחרונות וישראל היום כנראה מנטרלים זה את זה, ופונים לקהלים שדעותיהם מגובשות ממילא - כך שאולי הנזק ארוך הטווח לחופש הביטוי בישראל לא יהיה נורא כל כך.

"השמאל הלך ימינה, ימין הלך לשמאל, הארץ משתגעת, כי אי-אפשר לסבול" - שרה רבקה מיכאלי לפני שנים רבות. זה בדיוק מה שקורה במערכת הבחירות: פוליטיקאים מנסים לפזול לקהלים חדשים, ואז אנחנו מגלים שיש עתיד היא מפלגה פרו-דתית, והמחנה הציוני היא מפלגה ניאו-ליברלית, והבית היהודי היא גם מפלגה חילונית, וישראל ביתנו היא כל מה שיתאים לאביגדור ליברמן באותו רגע.

מאחר שאנחנו מנוסים מאוד במערכות בחירות, צריך להיות ברור לכולנו שמדובר בתחפושות. הדרך הטובה ביותר לדעת מה מסתתר מאחוריהן, היא לבדוק מה עושים הפוליטיקאים כאשר אינם צריכים ללבוש אותן, קרי: בין מערכות הבחירות. בקונגרס האמריקני יש מי שעוקבים אחרי כל ההצבעות ומפרסמים כיצד הצביע כל חבר בנושאים המרכזיים. גם אצלנו אפשר, באמצעות "כנסת פתוחה", לראות מה עשו הפוליטיקאים בזמן האמת - כאשר נדרשו להצביע, לבצע, להחליט. על זה יש לבחון אותם, ולא על ההבטחות וההצהרות הנבובות שערב ההליכה לקלפי.

בכל ימות השנה מבטיחים לנו הפרקליטים בשירות המדינה, שהם לוחמי הצדק ואבירי היושר. אני מתחיל לחשוב שזו תחפושת, משום שכאשר הדברים מגיעים אליהם עצמם - מתגלה דמות שונה למדי.

כוונתי למאבק שמנהלים הפרקליטים נגד נציבות הביקורת, אשר השבוע עלה מדרגה לכדי עיצומים המאיימים לסתום את המערכת בתוך זמן קצר. הפרקליטים מתעלמים בעזות מצח מן העובדה, שהקמת הנציבות היא תוצר של הנחיה שהוציא היועץ המשפטי לממשלה, העומד כידוע גם בראש התביעה הכללית, בהסכמת פרקליט המדינה. כלומר: האחראים על הפרקליטים מבחינה מקצועית, נתנו את ברכתם למהלך. זה מחייב את הפרקליטים לשתף פעולה עם הנציבות, גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיניהם.

מעבר לכך, תראו מה אומרים הפרקליטים. לטענתם, אין להם בעיה עם הביקורת, אלא עם החשש שמא "כל פרקליט עלול לעמוד במרכזה של 'הכרעה', הכוללת גם מסקנות אישיות וזאת בגין עבודתו". במילים אחרות, הבעיה שלהם היא האפשרות שהביקורת תצביע על אחראים נקודתיים למחדלים וכשלים. כלומר: הם מוכנים לביקורת אמורפית, כזו שתדבר על תופעות שמקורן בכוחות עליונים או בשדים תחתונים. אבל להגיד מי בדיוק אחראי לסחבת? להצביע על מי שפגע בזכויות נאשם? לקבוע מי לא אמר אמת בבית המשפט? זה - הס מלהזכיר. ואחרי זה, כאמור, הם אומרים לנו שכל עניינם הוא לשרת את הציבור ביושר וללא משוא פנים.

כאשר התפוצצה פרשת בנק א"י-בריטניה והמנכ"ל יהושע בן-ציון הורשע בגניבה של עשרות מיליונים, שאל מישהו את סבתי המנוחה: איך יכול להיות שאדם דתי עושה כאלו דברים? השיבה לו סבתי: מי שעושה כאלו דברים, איננו אדם דתי. זו הייתה תשובה מצוינת. "לא תגנובו" היא מצוה בדיוק כמו שמירת שבת והנחת תפילין, ומי שמפר אותה - איננו דתי. מי שעושק, מי שמרמה, מי שמשקר, מי שלוקח שוחד - איננו שומר תורה ומצוות, כי ההלכה איננה תוכנית כבקשתך.

הדברים אמורים כלפי המצב בישיבת פוניבז', שהגיע בחודש שעבר לכזה שאילץ את המשטרה להתערב ולעצור עשרות מתפרעים. חברי המחנות היריבים מבזים את זה זה בפרהסיא, מגדפים את רבני המחנה האחר, מכים איש את רעהו, משחיתים רכוש - והכל בתחפושת של מחלוקת לשם שמיים.

המלבין פני חברו ברבים, לימדונו חכמינו, אף על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא. מחלל השם, פסק הרמב"ם, לא די בתשובה וביום הכיפורים ובייסורים כדי לכפר על חטאו, אלא רק מיתתו תכפר עליו. מי שגוזל פרוטה מחברו, אומרת ההלכה, אפילו מותו אינו מכפר עליו אם אינו משיב את הכסף. והפרחחים-הפושעים הללו - עושים עבירות אלו ורבות אחרות על בסיס יום-יומי. לימוד התורה שלהם אינו שווה כקליפת השום, לתפילותיהם אין כל ערך, מלבושם החרדי הוא לכל היותר תחפושת שמאחוריה מסתתרים רשעים מרושעים.

לא צריך להכביר מילים על חשיבותו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. בלעדיו - אין דמוקרטיה ואין חופש. מצד שני, כמו כל זכות - גם חופש הביטוי מוגבל בידי זכויות אחרות. למשל: הזכות לשם טוב. למשל: זכותה של המדינה לשמור על בטחונה. למשל: הזכות לפרטיות.

לעיתים יש מי שמשתמשים בחופש הביטוי כתחפושת, במטרה/בניסיון להסתיר את מעשי הנבלה המסתתרים מאחוריו. חנין זועבי מהווה דוגמה בולטת. במסווה של חופש זה, ותוך ניצול ציני של חסינותה כחברת כנסת, היא מטיפה ללא הרף למלחמה נגד ישראל, לרצח תושביה ולמעשה להרס המדינה - בה היא אזרחית ושבבית המחוקקים שלה היא חברה.

טוב עשה בית המשפט העליון, שקרע את המסיכה מעל פניה של זועבי, לכל הפחות בנוגע לשתי ההתבטאויות שהביאו להשעייתה מהפעילות בכנסת. המבחן הבא יהיה כאשר ועדת הבחירות המרכזית תחליט למנוע ממנה להתמודד בבחירות הקרובות, ובג"ץ יידרש לאשר את ההחלטה. יהיה גם מעניין לראות מה יגיד על זה השופט סלים ג'ובראן, שהיה בדעת יחיד בנושא השעייתה של זועבי, בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות. האם סוף-סוף ייקבע הדבר המובן מאליו - שמעודדי טרור לא יכולים להיות מחוקקים?

יו"ר התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, מופיע שוב ושוב כאביר השלטון התקין וכמומחה מהשורה הראשונה למשפט החוקתי והמינהלי. שתי החלטות של בית המשפט העליון השבוע מעלות את השאלה, האם אין המדובר למעשה רק בתחפושת.

האחת - החלטה טכנית של השופט נעם סולברג: עתירתה של התנועה נגד המשך כהונתה של פאינה קירשנבאום כסגנית שר הפנים, נוגדת את האמור בחוקי יסוד הממשלה והכנסת - אמר ושלח את התנועה להסביר לו. השנייה - פסק דין של הנשיא בדימוס אשר גרוניס בנושא צחי הנגבי: התנועה התעלמה מסעיף 6 לחוק יסוד הכנסת, והציגה מצג עובדתי לא נכון כאשר טענה שהממשלה התעלמה מעברו הפלילי של הנגבי כאשר מינתה אותו לסגן שר החוץ. עכשיו תחליטו אתם, האם האמירות הללו, שבאו בתוך 24 שעות, מלמדות משהו על היושרה והמקצועיות שמאחורי המילים הגבוהות והמתלהמות של שרגא.