אל תעסוק בהתקפות לגופם של אנשים, דבר לגופם של דברים

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הדיון הזה נפתח בדברים של חבר הכנסת זאביק בוים, זאב בוים. הייתה ביקורת נוקבת בדבריו. אני לא מסכים עם הביקורת הזאת, אבל יכולתי לכבד את העובדה שהיא הייתה ביקורת מכבדת. אני לא מתפלא, חבר הכנסת בוים הוא חבר כנסת מנוסה וגם היה שר בממשלות ישראל, יש לו גם הדר ורצינות, והוא מבטא את דבריו בדרך רצינית שאפשר להתייחס אליה.

אינני רוצה לומר שהגיל הוא התנאי לרצינות, יש גם יוצאים מן הכלל בעניין הזה. אבל אין ספק היום שראינו שחלק מהאופוזיציה הולך ומצעיר ומגלה רעננות של נעורים ואף למטה מזה. ואני רוצה לומר לכמה מחברי הכנסת הצעירים עצה שאני קיבלתי כשהייתי גם כן חבר כנסת צעיר, צעיר למדי. לפני שנכנסתי לחיים הפוליטיים אמר לי מישהו מבוגר: אתה רוצה להיכנס לפוליטיקה? זו בחירה לא פשוטה, אבל אני נותן לך עצה אחת. העצה שאני נותן לך היא, אל תעסוק בהתקפות אישיות. אל תעסוק בהתקפות לגופם של אנשים, דבר לגופם של דברים.

ואני חייב להגיד לכם, זולת מקרים בודדים, שאני - חייב להגיד גם מצטער עליהם אבל אפשר לספור אותם על כף היד - במהלך שנותיי בחיים הפוליטיים, נמנע מלעסוק בהתקפות אישיות ומנסה להתרכז בעניין. ואתם יודעים שזה נכון. אבל אני רוצה גם לתת לכם הצעה תועלתנית, לא ערכית, זו ודאי הצעה ערכית אבל היא גם כדאית, למה? כי בניסיון בניבול פה או בהכפשות או בכל מיני תרגילים ילדותיים, נדמה שאתה משיג משהו, נדמה שאתה מקבל תשומת לב, יכול להיות שתקבל תשומת לב, אבל יש איזה תהליך שקורה, קודם כל בתוך הבית הזה והבית הזה הוא חשוב, הרפוטציה, השם, הרושם שנוצר בבית הזה הוא חשוב, הוא מוקרן. הרצינות והעומק זה לא דבר של מה בכך, זה הולך ונצבר או הוא הולך ואוזל.

מה שנתפש כאן כרצינות או כחוסר רצינות, כהדר או כבריונות, מה שנתפס כאן מוקרן גם לציבור והציבור בסוף שופט את כולנו. אני נותן לכם עצה, חברי הכנסת הצעירים, חלק מהם, אני אומר לכם, שזה גם נכון, גם ערכי ובסופו של דבר גם משתלם. בוודאי שזה חשוב למעמד של הכנסת ולמעמד של הפוליטיקה בכלל. יש מספיק דברים עניינים שאפשר להתווכח עליהם בצורה נוקבת, בצורה חדה, בצורה חריפה, לא צריך לגלוש לדברים שאינם מכבדים את אומריהם או עושיהם.

אדוני היושב-ראש, הדיון האחרון שבא בעקבות 40 חתימות של חברי הכנסת, התקיים בתחילת חודש מרס. ואני קבעתי נוהג, קודם כל לדווח עניינית, לא על פרשנויות אבל לדווח על הצעדים העיקריים שעשתה הממשלה ועל ההתפתחויות העיקריות, וגם לתת צפי קדימה לקראת הדיון הבא.

הצעדים העיקריים שאני אומר אותם בסיכום ובתמציתיות שהממשלה החליטה עליהם, זה קודם כל חוק בנק ישראל שאושר בכנסת, הוא עבר לאחר שהתעכב עשור.

אנחנו החלטנו על הקמתו של מכשול קרקעי בגבול מצרי, תקצבנו את זה ב-1.3 מיליארד שקל.

התחלנו בעבודות, בהנחת צינור הקו הטבעי לחיפה והקריות, זו החלטה שהתעכבה שלוש שנים.

התחלנו בבניית חדר המיון הממוגן בבית חולים ברזילי, החלטה שהתעכבה שנתיים.

אישרנו ותקצבנו תוכנית להקמת 30 מרכזי מצוינות באוניברסיטאות כדי להחזיר מדענים ואקדמאים.

אישרנו ותקצבנו תוכנית להבאת 15 אלף תושבים חוזרים לארץ מדי שנה, על-ידי מתן תמריצים בתעסוקה ובחינוך. ההשקעה היא בהיקף של 100 מיליון שקל לשנה.

הפחתנו תעריפי חשמל והחלטנו על סיוע בקבלת תרופות לניצולי השואה.

נתנו פתרונות דיור לקשישים במרכזי הקליטה של הסוכנות, אלף יחידות דיור בהשקעה של 50 מיליון שקל. ויש גם החלטות נוספות אבל נדמה לי שהדבר החשוב, בנוסף לזה, אלה דברים עובדתיים שאתם הרי מכירים אותם, אבל שלושת האירועים העיקריים שהתרחשו מאז שאנחנו נפגשנו הם נוגעים לתחום הבינלאומי.

הראשון הוא תרגיל הונאה אירני שקוף שמטרתו להסיח את דעת הקהל הבינלאומית מהסנקציות במועצת הביטחון נגד אירן. אנחנו יודעים שזאת הצעת סרק משום שאירן עדיין משאירה בידיה מספיק אורניום כדי לייצר נשק גרעיני. היא ממשיכה להעשיר את האורניום שבידיה ברמה גבוהה והיא שומרת לעצמה את הזכות, לפי ההצעה הזאת, לקחת את אותם קילוגרמים שהיא אמורה להעביר לטורקיה, חזרה לאירן בכל עת.

אני מברך על כך, שארצות הברית החליטה להתקדם בהעברת הסנקציות במועצת הביטחון. אני חושב שמדובר בצעד שהוא חשוב מבחינה סמלית, אבל אני חושב שגם ברור לנו שלא הסנקציות האלה יעצרו את אירן. סנקציות יותר אפקטיביות הן אלו שמוכנות עכשיו בקונגרס האמריקני, והסנקציות האלה, בין השאר, פוגעות במשק האנרגיה, בייבוא, בייצוא ובתחומים אחרים. ארצות הברית יכולה להוביל סנקציות מסוג זה גם מחוץ למועצת הביטחון וגם בתוספת לסנקציות שיינתנו במועצת הביטחון. אין ביטחון שגם סנקציות תקיפות יותר יעצרו את אירן, אבל הן יבהירו, שהקהילה הבינלאומית נחושה למנוע את התחמשותה של אירן בנשק גרעיני.

האירוע השני שהתרחש, ההחלטה לצרף את ישראל לארגון ה-OECD, ואכן - בניגוד למה שנאמר - ציינתי בדבריי ואני אעשה זאת גם היום, שזאת תוצאה של מאמץ משותף של ממשלות מתחלפות, של שרי אוצר, של נגידים, ראשי ממשלה, שרים ורבים אחרים לאורך למעלה מעשור.

הנקודה העיקרית היא, שההצטרפות הזאת מציינת את ההתקדמות של כלכלת ישראל וכמובן הישגים שהשגנו, אבל היא איננה פותרת אותנו מהמשבר הנוכחי. המשבר הזה פוקד דווקא מדינות בתוך ה-OECD, מדינות שלא עשו את אותם תיקונים, כן את אותן רפורמות, ומדינות שלא הקפידו על הכלל הראשון, שיהיה תאום מסוים בין ההוצאות שלך להכנסות שלך.

כיוון שאירופה נפגעת, צריך להבין שיהיו לזה השלכות לגבינו משום ששליש מהייצוא שלנו לאירופה ולכן חייב להיות אחד מהשניים, או שנתאים את עצמנו לשווקים אחרים, או שנגדיל את פלח השוק שלנו, של החברות הישראליות, לשווקים קיימים. על-מנת לעשות זאת, נצטרך לקצץ במכשולים ביורוקרטיים ולעשות דברים אחרים שיאפשרו את העלאת הייצוא או את החלק שלנו בשוק העולמי משום שאחרת, לא נוכל לפצות על התכווצות צפויה - אני לא רוצה להגיד כמה זמן היא תימשך - בשוק האירופי. אני משוחח על כך עם שר האוצר ועם היועצים הכלכליים שלי, ואנחנו נביא במהלך החודשים הקרובים צעדים לממשלה, אולי, אם צריך, גם לכנסת, על-מנת לענות על המכשול הזה.

אנחנו לא יכולים רק לקבל תופעות בינלאומיות, לקרוא להן תופעות חיצוניות שאינם בשליטתנו. זה נכון, הן אינן בשליטתנו, אנחנו חלק קטן מאד מהכלכלה העולמית, אבל אנחנו משולים ליונק קטן אבל זריז, כך אנחנו צריכים להיות, ודינאמיים, שאם הוא רואה גל נוסף, אולי פחות גדול מהקודם, אבל גל נוסף שמגיע לחופנו, נדע לטפס במהירות במדרון, ואם אפשר גם להגיע לפסגות.

אבל הדבר הזה נתון בידינו, אנחננו צריכים לפעול כדי לצמצם את הנזק. אני יודע שר האוצר שאתה מכין כמה וכמה דברים, אנחנו כמובן נדון בזה וגם נצטרך לקבל החלטות שנציג בפניכם, אם לא במפגש הבא אז בודאי במפגש אחרי הבא.

הנושא השלישי שאנחנו עוסקים בו הוא כמובן תחילת שיחות הקרבה. אני רוצה להבהיר שבשנה האחרונה עסקנו למעשה בתיאום ציפיות מן הצד הפלשתיני, שניתן לקבוע לנו תנאים מוקדמים לפני תחילת השיחות.

העיקרון הראשון והחשוב ביותר, שאני שמח שארצות הברית אימצה וגם הבהירה לרשות הפלשתינית, זה שאין תנאים מוקדמים, נכנסים לשיחות גם אם כל צד יש לו את טענותיו לצד השני לפלסיטנים יש טענות ולנו יש טענות כלפי הפלשתינים, אבל הדבר הזה לא מהווה סיבה לאי התדיינות, להפך, זה מהווה סיבה כן להתדיין, לנסות לפתור את הבעיות.

אבל כאן בא העיקרון השני והוא לא פחות חשוב, העיקרון השני שאנחנו וארה"ב מסכימים לגביו, אני רוצה לקוות שגם הפלשתינים מבינים את זה, ששיחות הקרבה הן שלב מקדים, אם תרצו מסדרון ומסדרון קצר לשיחות ישירות. אי-אפשר לדעתי לפתור את הבעיות המורכבות בינינו לבין הפלשתינים בדיונים עקיפים. זה לא מתקבל על הדעת שנחיה לשלום זה לצד זה אבל איננו יכולים להיכנס לחדר אחד ולדבר זה עם זה, כשאנחנו נמצאים מרחק עשר דקות מירושלים לרמאללה.

לכן, שני העקרונות האלה, שאין תנאים מוקדמים וששיחות הקרבה אמורות להתקדם לשיחות ישירות שבהם ננסה להגיע לפתרון של הבעיות בינינו, אני חושב שאלו שני עקרונות חשובים מאד ויש לנו הסכמה חשובה עם ארצות הברית בעניין הזה.

שני דברים חשובים יצטרכו להיפתר, כדי שנוכל להגיע להסכם. אני לא מעמיד שום תנאי לכניסה לשיחות, אגב לא עם הפלשתינים לא עם סוריה לא עם אף אחד אחר, אנחנו איננו מעמידים תנאים. אבל אנחנו כן אומרים מהם שני היסודות שהם חשובים על-מנת שנוכל להגיע להסדרי שלום והסכם שלום של ממש בינינו לבין הפלשתינים.

הדבר הראשון, הוא הכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. אני חוזר ואומר את זה בכל הזדמנות ואני אומר את זה גם היום. זה לא דבר שהוא מובן מאליו, לא דבר שהם הסכימו לו, כשאנחנו מדברים על פתרון של שתי מדינות לשני עמים, אחד מן העמים הללו זה העם היהודי. זה לא איזה עם ישראלי, זה העם היהודי.

אני אומר את הדברים הללו משום שמקופלת באמירה הזו, בהכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הבנה שהפלשתינים מוכנים לשים קץ לשלילה בהכרה במדינת היהודים בגבול כזה או אחר. הם יודעים שבעיית הפליטים תיפטר מחוץ, הם צריכים לדעת ולהכיר בכך שבעיית הפליטים תיפטר מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל, הם צריכים להבין שלא תהיינה להם תביעות אירידנטיות ואחרות לגבי הגליל והנגב או חלק כלשהו של מדינת ישראל.

הם צריכים להכיר בזה שיש סופיות לסכסוך, כלומר הקמת המדינה הפלשתינית אינה שלב בהמשך המאבק בישראל, זה לא שתקום מדינה פלשתינית ולא יהיה שלום ויימשך הסכסוך. אני אינני אומר לכם דברים בעלמה משום שזו תפיסה. אני לא מדבר על החמס, אני לא מדבר על חיזבאללה, אני מדבר על הרשות הפלשתינית שצריכה להבין בסופיות הסכסוך.

יש פה מדינת לאום של העם היהודי וכשם שאנחנו מתבקשים להכיר במדינה הפלשתינית כמדינת הלאום של הפלשתינים, כך הפלשתינים חייבים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עם מה שמשתמע מזה. אלה לא דברים בעלמה, אלה לא דברים שאנחנו זקוקים להם, ההכרה שלנו, הלגיטימיות של מדינת היהודים איננה נובעת מההכרה של הפלשתינים בנו אבל השלום נובע מזה שההכרה הזו צריכה לחלחל, קודם כל להיות מוצהרת וברורה כתנאי הכרחי, לא לתחילת השיחות אלא להשלמתן ושמשם היא מחלחלת לתוך הציבור הפלשתיני ומתחילה להשפיע על ספרי הלימוד ועל הדרשות ועל האמירות.

אגב, זה קיים בחוגים מסוימים, זה לא נכון שהדבר איננו קיים, אבל זה לא מגיע לכלל ביטוי על-ידי ההנהגה הפולטית ומשם לרדת כדבר שיתפס בכל חלקי הציבור הפלשתיני. זה דבר שחשוב לאורך זמן לקיום השלום כיוון שאין לנו ביטחון שגם אם הדבר יאמר, הדבר ישתרש, אנחנו לא יכולים לדעת. לכן אנחנו צריכים להבטיח מרכיב נוסף בהסדר שלום והמרכיב הזה הוא המרכיב של הסדרי ביטחון אמיתיים בשטח על הקרקע.

אני אומר הסדרי ביטחון ולא הסכם, לא נייר, ניירות קיבלנו, קיבלנו לא אחד ולא שניים, במיוחד אחד, קיבלנו נייר, עם גושפנקה בינלאומית כזו או אחרת ואנחנו יכולים לראות מה יצא מהניירות ללא גיבוי מעשי בשטח. אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו שמה שקרה בלבנון עם חיזבאללה ומה שקרה בעזה לאחר צאתנו משם יתרחש פעם שלישית בשטחים שאנחנו אמורים בהסכם כזה או אחר, בהיקף כזה או אחר לצאת מהם, אנחנו לא יכולים לקבל דבר כזה.

זו אינה בעיה תיאורטית זו בעיה מעשית והבעיה הזו חייבת לקבל פתרון של הגנות מעשיות בשטח. הפירוז חייב להיות פירוז אפקטיבי והפירוז אינו מובטח רק מהאמירה, מהבל פה, או אפילו מדיו, אפילו לא מדפוס. הוא מובטח מסידורים ברורים שיכולים להשתנות לאורך זמן, יכולים להיבחן לאורך זמן, אבל כל אחד יודע היום מה המשמעות של החזרה על אותם דפוסים, בין אם בהסכם ובין בלי הסכם. גם בלבנון גם בעזה, אסור שהדבר הזה יקרה פעם שלישית.

אלה שני היסודות החשובים ביותר עם כניסתנו לשיחות הקרבה, ואני מקווה גם בהמשך, בקרוב, לשיחות ישירות שאנחנו צריכים לעמוד עליהן.

ואני חושב שאנחנו צריכים לעמוד עליהם בהסכמה, לא לבטל אותם, לא להגיד לנו "זה מובן מאליו", "זה איננו חשוב". אומרים את הדברים האלה "אבל גם אנחנו אמרנו". טוב מאוד, אם אמרתם, אדרבה, אבל תגידו עוד פעם, כי הם אינם דברים שמובנים מאליהם לגבי הפלשתינים ולגבי הקהילה הבינלאומית שאומרת: כל מה שצריך לעשות, ישראל צריכה לקום ולצאת. זו התפיסה הבינלאומית שמולה אנחנו צריכים להתמודד. והמבחן של מדינאות, של מדיניות, של מדינאים, זה לא לקבל את ההכתבות של הצד השני שפוגעות באינטרסים שלך, אלא להיות מסוגל לעמוד על האינטרסים הללו כשזה לא פופולרי, לפעמים באי-הסכמה, אפילו באי-הסכמה של ידידים וידידים גדולים, ולשכנע. והשכנוע קודם כל מתחיל מהשכנוע הפנימי .

והוא מתחיל מעוד דבר - מהאחדות הפנימית. במידה שאנחנו מאוחדים סביב העקרונות הללו, אם אנחנו אכן מאוחדים סביבם, אז אדרבה, בואו נקרין את האחדות הזאת, בואו נקרין את ההסכמה הזאת. ואני חושב שאני מדבר כאן - אני לא רוצה להגיד בשם כל הבית, אולי כן, למה לא? יש תקווה בלב אנוש, אבל בשם רוב הבית.

ואני חושב שהדבר הזה בסופו של דבר, הדבר הזה ישרת את האינטרסים והשאיפות של כל אזרחי ישראל להשיג שלום שמושתת על הכרה, על ביטחון ועל התפייסות. אם נעמוד על הדברים האלה, זה לא בלתי אפשרי.