אדוני היושב-ראש, חברות וחברים יקרים,
בין סלעים אדירים שמזכירים עולם קדמון ובראשיתי, רחוק מהמולת העיר, נוסד באיסלנד בשנת 930 לספירה האלטינגי, מה שנחשב לפרלמנט הראשון בעולם. הוא נועד ליישב סכסוכים ולקבוע חוקים. האסיפה המחוקקת ישבה על שורות של ספסלים שהיו ערוכות במעגל, ועל הספסל האמצעי ישבו 48 ראשי השבטים, כשלכל אחד מהם שני יועצים פרלמנטריים. כל גבר חופשי יכול היה להופיע לפניהם, והם היו יושבים ימים ושבועות, שומעים את העם, שופטים ומנסחים חוקים במטרה אחת: לפתור את בעיות העם.
קדם להם במאות שנים מי שנחשב לאבי הדמוקרטיה: סולון האתונאי, שחי במאה השישית לפני הספירה ביוון. כאשר גברה המתיחות בין האצילים ובין העם הסכימו כל הצדדים למסור בידיו את השלטון כדי שינהיג רפורמה בעיר. סולון הצליח לבטל את ההתחייבויות של האיכרים לנושיהם האצילים, ולמעשה ביטל את העבדות באתונה. הוא חילק את היישוב לארבעה מעמדות לפי הרכוש, והנהיג אז מס מדורג, פרוגרסיבי. הכול היו זכאים להשתתף באסיפות ולבחור. הוא נתן מעמד חוקי לבתי הבושת, הקל את העונשים שקבע דרקון, פרסם את החוקים לעיני כל באגורה, למעשה המציא את השקיפות הפוליטית, קבע זכויות אדם בסיסיות שאינן ניתנות לערעור, חוקי יסוד, חיזק את מעמד הביניים, יש עתיד, שינה את שיטת הבחירה, וכל זאת עשה בשנה אחת בלבד.
הפרלמנט הראשון בעולם וסולון היווני מעוררים בי התרגשות אדירה לנוכח האפשרויות הטמונות בבית המחוקקים שלנו. אבל בנושא אחד אנחנו יכולות לחדש גם להם, בנושא הנשים. ביום שישי פנתה אלי עורכת באחד מערוצי הטלוויזיה וביקשה שאגיע לאולפן. זה היה לאחר חודש שלא ביליתי עם כל המשפחה וקבענו ארוחה משפחתית. חשבתי לרגע, ולאחר מכן התנצלתי בפניה שאני מעדיפה להיות עם המשפחה. העורכת ציינה בפני כי כל שישי היא מנסה להביא נשים לאולפן אך לרוב נתקלת בסירוב בנימוק דומה, נימוק שמעולם לא שמעה מגבר.
היה לי ברור שאני מחזקת את מה שאני מתקוממת כלפיו - היעדר נשים מדיונים משמעותיים במדיה, בחברה ובכלל, אך דווקא צורת החשיבה הזו היא הסיבה לכך שצריך לשלב נשים בכל פורום, בכל צוות, בכל דיון, בכל אולפן, בכל ועדה, בכל דירקטוריון. כן, אנחנו חושבות אחרת. המקום האימהי, המשפחתי, המכיל, האמפתי, עדיין כל כך חסר בחברה ובפוליטיקה, והוא שמחייב ייצוג נשי הולם בכל מקום שבו חושבים ביחד. חשיבות הייצוג אינה רק בעמדות ההשפעה הנלוות אליו, ביוקרה, בכוח המעשי ובמעורבות בעשייה, אלא גם ובעיקר בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי שהוא מעורר.
הערכה עצמית תלויה במידה רבה ביחסם של האחרים בחברה אלינו והיא נחוצה להגשמת כל תוכנית חיים בעלת משמעות. לכן מיצוי היכולות שלנו כנשים בחברה לטובת החברה הוא תוצאה של מידת שיתופנו במוסדות החברתיים והפוליטיים, והדבר הנכון לכל מגזר בחברה.
במגילת העצמאות הכריז בן-גוריון כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". בשנת 1951 נחקק בישראל החוק לשיווי זכויות האישה, אשר משנת 2000 הבטיח וקבע שוויון מלא בין האישה לבין האיש ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל, אך אנו יודעות כי רק בעקבות עתירות לבתי משפט הצלחנו למעשה להשתלב במועצות הדתיות, בקורסי ניהול ב"אל-על", בקורס טיס בצה"ל, לקבל מימון שווה מהעיריות לכדורסל, לקבל זכות להיות חברות עובדות במושב ועוד ועוד.
באמנה הבינלאומית למתן זכויות פוליטיות לנשים נכתב כי נשים תהיינה רשאיות לכהן במשרה ציבורית ולממש את כל הפונקציות הציבוריות שהוקמו בחוק הלאומי בתנאים שווים לגברים ללא כל אפליה, אלא שניסיון העבר מלמד שאין די במתן הזדמנות שווה, שכן מתן שוויון במצב של אי שוויון מנציח את אי השוויון. בהיעדר שוויון התחלתי נדרש יחס מועדף לבני כל קבוצה חלשה. רק מתן העדפה לבני הקבוצה החלשה יכול באמת להביא למימוש אמיתי של זכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות לנשים ולכל האוכלוסיות המוחלשות בחברה.
כדי לקדם את החברה שלנו, כדי לקיים שוויון זכויות אמיתי, כדי להצטרף למדינות המתקדמות בעולם ולמשש את מגילת העצמאות והאמנות הבינלאומיות בנושא, יש להרחיב את החוק הקיים ולקבוע ייצוג הולם לנשים בכל פורום, אך בעיקר יש לעגן את עיקרון השוויון בחוק יסוד אשר יבטיח את מימוש מגילת העצמאות.
אני מקווה ומייחלת שהכנסת הזאת תאשר חוק במסגרתו יקבע כי
הדרת מגזר כלשהו, לרבות נשים, היא עבירה פלילית, שכן אני מאמינה שדגל שחור מתנוסס מעל הדרת נשים, הדרת הומוסקסואליים, לסביות, בי, טרנסג'נדרים, מניעת אימוץ ילדים על-ידם, מניעת גישה לפונדקאות, דחיקת אתיופים ממוסדות חינוך וממקומות בילוי, שנאת חרדים, אפליית ערבים וחוסר סובלנות לשונה. זה הוא דגל שחור של שנאת האחר, אותה שנאה שסבלנו ממנה כיהודים. הרי בסופו של דבר כשאנשים נפגשים ומדברים בחושך, או מתכתבים ברשת, מבלי לראות את צבע האור, מבלי לדעת את הנטייה המינית, הדת, המגזר או המוצא, הם יכולים למצוא כל כך הרבה מן המשותף. כמה חבל שהאור לעיתים מעוור את עינינו.
אני מייחלת כי נצליח לממש את עיקרון "מסך הבערות" של ג'ון רולס האומר כי כדי לקבל החלטה נכונה וצודקת יש לשכוח את הדעות הקדומות, את האינטרסים האישיים, את המידע שלנו על המציאות וכל פרט שיכול להטות את דעתנו ולחשוב רק על מה שהוגן לציבור. אני מבקשת לסיים בפראפרזה על דבריו של ברד מלצר בהרצאתו בטד ולאחל לכולנו, לכל משרתי הציבור כאן במשכן, שתמיד נחלום חלומות גדולים, שתמיד נעבוד קשה כדי להגשימם ושלעולם לא נשכח מאין באנו ולאן נשוב.