מרדכי גילת מקדיש את טורו ב
ישראל היום לפרשה שלא הייתה, עקב דיווחו של ניצב
מני יצחקי, בדבר אגירת חומר משטרתי על כל חברי הכנסת. על פניו, אכן, זה נשמע כמו משהו שעושים במשטרים חשוכים: שימוש ברשויות אכיפת החוק ובמשטרה בכדי להפיל, לעת מצוא, כל חבר כנסת שירגיז את מאן דהו;
העניין הזה, לדברי גילת, הקפיץ כמה חברי כנסת, ביניהם
מיכל רוזין,
מיקי רוזנטל ו
זהבה גלאון, אך הסתבר, לדברי גילת, כי מדובר בסערה בכוס מים, וכי דובר, בסך-הכל, במאמץ תקופתי, אפור, טכני, ביורוקרטי, לרכז חומרי חקירה, משהו בסגנון "סדר בניירת", כך לדברי גילת, שמעיד על עצמו שכעיתונאי חוקר, הוא עושה "סדר בניירת" אחת לכמה זמן.
גילת מאשים את המפכ"ל,
רוני אלשיך, שצמח בתוך תרבות השושו של השב"כ: אם הוא רק היה פונה לתקשורת ומספק הסברים מרגיעים, כי עסקינן בסערה בכוס מים, הייתה נחסכת הילולה תקשורתית טרחנית על לא כלום. אבל מה לעשות, לשיטת גילת, שבשב"כ כמו בשב"כ, שותקים גם במקום שהדיבור, וההסבר, יפים לו.
המשך טורו של גילת עוסק במספר נושאים, וביניהם, המוסד הגריאטרי לניצולי שואה ברשל"צ, הנתון לסכנת סגירה. גילת מעודד עוד ועוד קוראים יודעי דבר, לרבות מבין עובדי המוסד, לפנות אליו ולספק לו מידע, מתוך מטרה להשתמש בכוחו העיתונאי בכדי למנוע את החרפה של סגירת המוסד והפקרת ניצולי השואה, בעבור בצע כסף. המידע הזה ממשיך לזרום, ויתכן שנחישות עיתונאית תעצור את הסנריו הידוע מראש של הפרטות בישראל: לייבש גוף ציבורי, לצקצק בלשון כי "אינו מתפקד" ולהפריט אותו. אולי הפעם לסיפור הזה יהיה סוף אחר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
