נחום ברנע מ
ידיעות אחרונות מקדיש את טורו השבועי, בין היתר, לרכש החדש של משרד הביטחון, הלא הוא אביגודר ליברמן, שלא כמו קודמו, משה יעלון (בוגי), לא ממש מקובל על המלייה הביטחוני בראשות גזי איזנקוט וכל השאר. הוא כבר הספיק לפלוט פליטות פה מביכות, כגון ההשוואה בין הסכם הגרעין לבין הסכם מינכן, וכן בנוגע להתנדבות החיילים אצל ילדי העובדים הזרים.
וחוץ מזה, לדברי ברנע, אין לו תוכנית ממשית למשבר הקרוב, שבמסגרתו החמאס, ינצח, קרוב לוודאי, בבחירות לרשויות המקומיות בגדה. ליברמן רוצה "הכרעה". אומרים, יש הכרעה בעולם, מה זאת הכרעה? אז זהו, שלא. במלחמה מול ארגוני טרור "הכרעה" היא בלתי אפשרית, וכשהמטרה שמוצבת אינה ריאלית, ממילא לא ניתן להשיג אותה. עדיף לדבר במושגים של "הרתעה", כך לפחות למדנו משורת העימותים הקודמים בגזרה הדרומית, ובגזרה הצפונית. אבל לא אצל ליברמן. זה האחרון מאיים שהוא "יחסל את איסמעיל הניה בתוך 48 שעות", רק בכדי לא להגיב לחמאס כשצריך, אבל לעשות תרגילים בחיסול בזעיר אנפין על
ירון דקל מגל"צ.
בעוד ליברמן משליך לכל עבר קריאות רהב ("הכרעה"), תוכנית מעשית אין, או כפי שכותב ברנע:
"הבחירות, אם יתקיימו, אמורות לחזק את החמאס בגדה ולסלול את הדרך לממשלה בהשתתפותו. מה חושבת על כך ממשלת ישראל איננו יודעים, האם היא תומכת/מתנגדת/משלימה/עסוקה עד מעל לראש בעצמה? ייתכן שכל האפשרויות נכונולת. על-פי דוח של האו"ם, המים בעזה מזוהמים. חלק גדול מהילדים לוקים במחלות בגלל הזיהום; ב-2020 לא יהיו מיים בכלל. החמאס לא מתרגש: הוא יודע שתמיד יוכל להפיל את האשמה על ישראל. אבל מה חושבת על כך ממשלת ישראל?"
או במילים אחרות, עוד לא ראינו את הגרוע מכל, ולליברמן אין כל מענה ראוי לשמו. אם בגל"צ ישדרו עוד משדר העוסק במשורר או סופר ערבי, ליברמן יוכל לפחות להסית את תשומת הלב מחוסר המעש שלו, לעשיית כמה כותרות. כי כמו שליברמן אומר, "צריך ללמוד מוולדימיר פוטין".
איני בעד, אבל יודע שזה יגיע, ורק באשמת בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר
