המהפכה הבולשביקית שחולל ולדימיר לנין ברוסיה בדיוק לפני 100 שנה, רלוונטית כיום במידה שלא ניתן היה לדמיין כאשר ברית המועצות קרסה – סבור ההיסטוריון הנודע סימון סבאג-מונטיפיורי, שכתב בין היתר על בית רומנוב ועל יוסף סטלין, במאמר המתפרסם בניו-יורק טיימס.

המרכסיזם-לניניזם עודנו שולט בסין, ואילו קוריאה הצפונית הלניניסטית מטילה אימה על העולם. בצורה מפתיעה עוד יותר, הקומוניזם חווה תחייה בבריטניה בדמותו של מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין. גם הטקטיקות של לנין עודן כאן, קובע סבאג-מונטיפיורי. הוא היה גאון מתוחכם של משחקי סכום אפס חסרי רחמים. "מי, את מי"? נהג לומר, דהיינו: מי שולט במי, וחשוב יותר – מי הורג את מי. דונלד טראמפ פועל במידה מסוימת באותה צורה, משום שבעיניו המטרה מקדשת את האמצעים וטקטיקות מקובלות כוללות שקרים והכפשות ושימוש במי שלנין כינה "אידיוטים שימושיים". אין זה מפליא שאסטרטג הבחירות הראשי של טראמפ, סטיב בנון, העיר פעם: "אני לניניסט".

לאור ההשלכות הללו של המהפכה, קל לשכוח שהיא יכלה גם שלא להתרחש. לא היה שום דבר בלתי נמנע שהוביל אליה, מציין סבאג-מונטיפיורי. ב-1917 הלכה ושקעה המונרכיה של בית רומנוב, אבל ניקולאי השני היה יכול להציל אותה אם לא היה מחמיץ עוד ועוד הזדמנויות לבצע רפורמות. בשנת 1913 הצליחה המשטרה החשאית לרסק את האופוזיציה. זמן קצר לפני נפילת הצאר, אמר לנין לאשתו: "זה לא יקרה בימי חיינו". מה שהפיל את הצאר היה התקוממות ספונטנית ובלתי מאורגנת, לצד משבר אמון בצבא שהיה שקוע במלחמה נגד גרמניה. כאשר הגיע הרגע, לנין היה בציריך וליאון טרוצקי היה בניו-יורק, וסטלין – בסיביר.

לנין התייחס לידיעות על נפילת הצאר כאל בלוף. הוא היה בר-מזל בכך שגרמניה הסכימה לאפשר את מעברו (בקרון רכבת חתום) לרוסיה, כדי להוציא אותה מן המלחמה. כאשר הגיע לסנט פטרסבורג, היה על לנין – בעזרתם של טרוצקי וסטלין – לגבור על בולשביקים יריבים, שהציעו שיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית, ולהכריח אותם להסכים לביצוע הפיכה. הממשלה ניסתה לחסל אותו, אך נכשלה.

הכדור פספס את לנין בסנטימטרים

המהפכה הבולשביקית הייתה עשויה להיות פרק ביניים קצר, כמו מהפכות כושלות רבות באותה עת. מתקפה מתואמת של "הרוסים הלבנים" (תומכי הצאר) או התערבות של מעצמות המערב, הייתה מסלקת בקלות את הבולשביקים. הכל היה תלוי בלנין. הוא ניצח בזכות שילוב של מזל, להט אידיאולוגי, פרגמטיות אכזרית, שפיכות דמים חסרת מעצורים ונכונות להקים דיקטטורה. ובאוגוסט 1918 כדורו של מתנקש פספס אותו בסנטימטרים.

אם משהו מכל אלו לא היה קורה, העידן שלנו עצמנו היה שונה לחלוטין. בלי לנין לא היה היטלר, שחב הרבה מעלייתו לחששם של השמרנים בגרמניה מפני הבולשביקים, והמאבק בקומוניזם (שזוהה במחשבתו עם היהודים) היה אבן היסוד של האידיאולוגיה שלו. ובלי היטלר, אי-אפשר אפילו לדמיין כיצד הייתה נראית המאה ה-20.

ההשלכות במחציתו המזרחית של כדור-הארץ היו גדולות לא פחות. מאו לא היה כובש את סין בשנות ה-40 בלא הסיוע הרב שקיבל מברית המועצות, והמדינה הייתה ממשיכה להישלט בידי משפחתו של צ'אנג קיי-שק. העימותים בקובה ובווייטנאם לא היו מתרחשים. קים ג'ונג-און לא היה קיים. לא הייתה מלחמה קרה.

רוסיה הבולשביקית התניעה תנועה עממית שהייתה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על ההיסטוריה העולמית, אחרי שלוש הדתות המונותיאיסטיות – ממשיך סבאג-מונטיפיורי. האידיאליזם הזה הצדיק בעיני תומכיו כל אכזריות שהיא. הבולשביקים העריצו את שיטות שלטון הטרור של רובספייר: "מהפכה ללא כיתות יורים היא חסרת משמעות", אמר לנין. הם יצרו את המהפכנים המקצועיים הראשונים, את מדינת המשטרה הראשונה, את הגיוס הטוטלי הראשון למלחמת מעמדות.

מדוע פוטין מדבר על 1945

הבולשביזם היה הלך רוח, תרבות ייחודית עם השקפת עולם פרנואידית וחסרת סובלנות עם אובססיה עמוקה לאידיאולוגיה המרכסיסטית. הקנאות שלהם הצדיקה רצח המונים לא רק בידי לנין בברית המועצות, אלא גם בידי מאו בסין, פול פוט בקמבודיה ומנגיסטו היילה מריאם באתיופיה. הוא גם הוליד מחנות עבדים, אסון כלכלי ונזק נפשי בל ישוער.

וישנה גם רוסיה, היורשת של ברית המועצות. כוחו של ולדימיר פוטין נאכף בעזרת עמיתיו לשעבר בקג"ב, יורשי המשטרה החשאית של לנין וסטלין. פוטין וממשלו אימצו את הטקטיקות הלניניסטיות של "קונספירציה" ו"דיסאינפורמציה", שהפכו להיות מתאימות בצורה מושלמת לטכנולוגיות המודרניות. האמריקנים המציאו את האינטרנט, אבל הם ראו אותו כמכשיר לעשיית כסף או להפצת החרות; הרוסים, בעקבות הציניות של לנין, אימצו אותו ככלי לחתור תחת הדמוקרטיה האמריקנית.

פוטין מציג את עצמו בתור צאר – וכמו כל צאר, מעל לכל הוא חושש מפני מהפכה. זו הסיבה שהניצחון על גרמניה ב-1945 ולא המהפכה של 1917 הוא המיתוס המכונן של רוסיה הפוטיניסטית. מכאן מקור האירוניה, בה בעוד המערב דן ארוכות במהפכה – רוסיה מתייחסת אליה כאילו לא התחוללה. גופתו החנוטה של לנין במאוזוליאום בכיכר האדומה ודאי צוחקת, כי זה בדיוק התעלול הפוליטי שהוא עצמו היה מעריך.