לחיצת היד הממושכת בין דונלד טראמפ לעמנואל מקרון ביום הבסטיליה תפסה הרבה תשומת לב ובעיקר לגלוג תקשורתי על טראמפ, אבל היה בה הרבה יותר מזה מצידו של מקרון. הנשיא הצרפתי הצעיר רצה להיות זה שיחליט מתי היא תסתיים – ועמד בכך. היה זה צעד מחושב מצידו, כותב ג'ולי אמליה הייר בשבועון דר-שפיגל, כמו כל צעד שהוא נוקט בתחום מדיניות החוץ, והכל מתוך אותה מטרה: להחזיר את צרפת למרכז הזירה הבינלאומית.

באותה צורה הוא טייל בגני ארמון ורסאי עם ולדימיר פוטין בטרם מתח ביקורת קשה על רוסיה במסיבת העיתונאים המשותפת שלהם. או הדרך בה תפס את עמדת המנהיגות בתחום שינויי האקלים עם ססמה עוקצנית במיוחד כלפי מי שהוציא את ארה"ב מהסכם פריז: Make Our Planet Great Again.

דומה שמקרון נמצא כל הזמן בכל מקום, ובה בעת – מבצע מחוות מחושבות היטב ומתוזמנות היטב. הוא אוהב סמלים וטכסים, ואיננו חושש ממגע גופני: הוא מחבק, הוא טופח, הוא מעניק חיוך קורן. וכל זה משתלם לו: טראמפ כינה אותו "בחור נהדר, חכם וחזק"; אנגלה מרקל, שאינה מרבה במחמאות, אמרה לאחר בחירתו: "יש קסם בכל התחלה".

מאז נכנס מקרון לארמון האליזה בחודש מאי שעבר, העולם שוב שם לב לצרפת, ודומה שאינו יודע שובעה מהמנהיג בעל פני הנער ומהפאר בו הוא מקיף את עצמו. בתוך מספר חודשים הוא השיג את מה שקודמיו לא השיגו במשך שנים: צרפת שוב נראית מודרנית, מנהיגה אירופית שהשפעתה הולכת וגדלה. ניקולה סרקוזי ניסה להחזיר את צרפת למרכז התמונה על-ידי הפצצות בלוב, ופרנסואה הולנד – על-ידי הפצצות על דאעש. מקרון טוען ששני הצעדים היו "טעויות איומות"; הוא מעדיף לדבר ואומר שארצו מוכנה לדבר עם כל אחד. הוא ניסה אפילו ליצור קשר עם בשאר אסד ומתכנן להיות הנשיא הצרפתי הראשון שיבקר באירן מאז 1971. והוא רוצה שהכל יקרה כמה שיתר מהר.

ומה שעוד יותר מפתיע: למרות מה שנראה כאימפולסיביות, מקרון זוכה להערצה בינלאומית. כתב העת Foreign Affairs השווה בחודש שעבר את מקרון לשארל דה-גול ופרנסואה מיטראן. השבועון טיים כתב: "למרות שהוא אומר שאינו רוצה להפוך למנהיג העולם החופשי, הוא יכול להישמע ככזה". אקונומיסט בחר את צרפת לארץ השנה ב-2017 בקובעו שהיא עלתה על כל הציפיות.

דיפלומטים צרפתיים המשרתים שנים רבות במטה האיחוד האירופי בבריסל, מספרת הייר, מצאו לפתע את עצמם במרכז העניינים. בברלין ברור שרואים את צרפת כשותפה שוות ערך: רבים מרעיונותיו לרפורמות באיחוד מצאו את דרכם לטיוטת ההסכם הקואליציוני בין הנוצרים-דמוקרטים של מרקל לבין הסוציאל-דמוקרטים, ומרקל קפצה לפריז כדי לעדכן אישית את מרקל על ההתקדמות במו"מ.

עיניו של מקרון נשואות הרחק מאירופה. הוא ביקר בשנה שעברה בסין והבטיח לחזור מדי שנה: "סין היא ותמשיך להיות הכוח בלב אירופה שיוביל את הדו-שיח עם סין", הצהיר. התפקיד הזה היה שייך עד כה למרקל, אבל מקרון נטל את המשפט הישר מדה-גול, שהוביל את צרפת ב-1964 להיות אחת המדינות הראשונות שהכירו בשלטון הקומוניסטי. הייר קובעת, כי הביקור בבייג'ין הפך את מקרון למנהיג הברור של אירופה.

מקרון אינו מסתיר שמטרתו היא להחזיר את צרפת למקום מרכזי ומשפיע בזירה הבינלאומית. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שאין לו תחרות של ממש: טראמפ מרחיק את ארה"ב מהזירה, בריטניה במהלך של הינתקות ומרקל מאבדת חלק משמעותי מכוחה.

לצד זאת, יש האומרים שמדובר במצב בעייתי; ככלות הכל, מה יכול אדם אחד להשיג לבדו? חוץ מזה, טוענים מבקריו של מקרון, דיפלומטיה משיגה את התוצאות הטובות ביותר כאשר היא נעשית בשקט ובדיסקרטיות, בעוד הוא מנסה להיות חלק פומבי מכל מהלך משמעותי. מקרון גם מציג מטרות סותרות: גם לשמר את ההסכם עם אירן וגם לתווך בין ישראל לפלשתינים. נכון לעכשיו, ממשיכים המבקרים, הוא לא השיג הרבה יותר מאשר תמונות ומחוות, אם כי ברור שמוקדם לשפוט אותו, אחרי פחות משנה בתפקיד.

ספירת מלאי חלקית מראה עד כמה מקרון תזזיתי. הוא אירח את בנימין נתניהו ולאחר זמן קצר את אבו מאזן. הוא תיווך במשבר התפטרותו של ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, וניהל מו"מ על הפסקת אש בלוב. בסוף השנה שעברה הוא בילה שלושה ימים במערב אפריקה ומשם יצא לאלג'יריה וקטר – הכל בתוך שבוע. הוא ארגן פסגת אקלים משלו, שלא השיגה הרבה. יום אחד אחריה הוא אירח מפגש של מדינות אפריקה למאבק בטרור.

עם זאת הייר מציינת, כי אין להמעיט בערכה של הסמליות במדיניות החוץ. השאיפות של מקרון עשויות להוביל לתוצאות מרחיקות לכת, במיוחד באירופה – שם הוא מציע רפורמות מרחיקות לכת. הוא גם מייצג בבירור דור חדש של פוליטיקאים: אינו מתעלם מן ההיסטוריה אך קובע בבירור שיש להתמקד בעתיד. הצרפתים אוהבים את הגישה הזאת: 75% מהם מרוצים מאופן טיפולו של נשיאם בנושאי חוץ. ועם שיעור תמיכה שכזה, תהיו בטוחים שמקרון ימשיך בדרכו.