"תעשו את הדבר הנכון" – זו הציפייה מחברי הקונגרס האמריקני. אבל המומחה למדעי המדינה מאט גלסמן טוען בניו-יורק טיימס, כי אפילו אם הם רוצים לעשות זאת – המבנה של בית המחוקקים מונע זאת.

הציבור קורא לנציגיו בגבעת הקפיטול לפעול לטובתו מבלי להביא בחשבון שיקולים פוליטיים. זה מה שעשה הרפובליקני אדמונד רוס שהכריע בעד העמדתו לדין של הנשיא אנדרו ג'ונסון ב-1868, ומה שעשתה מרג'ורי מרגוליס-מזבינצקי כאשר הצביעה בשנת 1993 בעד התקציב של ביל קלינטון.

אולם אירועים כאלה הם נדירים. ברוב הזמן חברי הקונגרס רוצים לפעול לטובת הציבור, אבל יש להם עוד שתי מטרות מרכזיות: להיבחר מחדש ולהגדיל את כוחם כמחוקקים. המטרות הללו יוצרות את מפת הדרכים ליוזמות המעצבות את קבלת ההחלטות שלהם, וכאשר הן עולות בקנה אחד – יש להם בעיה. במקרים הללו, בדרך כלל הבחירה מחדש היא המנצחת, גם משום שבלי לעמוד בה – לא ניתן יהיה לעמוד באחרות. רוס ומרגוליס-מזבינצקי הפסידו לאחר אותן הצבעות אמיצות.

עם זאת, רבים טוענים שחברי הקונגרס צריכים להיות מוכנים לסכן את משרותיהם לטובת הציבור, במיוחד בנושאים מצפוניים ומוסריים. היו מי שעשו זאת, כמו סם יוסטון מטקסס שסירב לתמוך בהרחבת העבדות לטריטוריות במערב – מה שעלה לו במושבו בסנאט ובמשרת המושל. אבל ויתור על משרה למען אינטרס ציבורי קשה בהרבה מכפי שנדמה – ולא רק על משרה ציבורית. וקשה עוד יותר לוותר על משרה כדי למנוע משהו, ולא כדי לקדם משהו – במיוחד משום שייתכן שמי שיבוא במקומך, ינקוט במדיניות הפוכה.

המתח בין טובת הציבור לבין הבחירה מחדש מבליט את התפקיד הכפול של חברי הקונגרס: מחוקקים לאומיים ונציגים מקומיים. כאשר הם נתקלים במדיניות שעוזרת לכלכלה הלאומית אבל עולה במשרות מקומיות, רבים מהם ירגישו מחויבות לבוחריהם ויתנגדו לה. אבל לא מדובר בחוסר רציונליות או בזדון מובנה: אפילו אם אתה משוכנע שהאינטרס הלאומי צריך לקבל עדיפות, אין זה אומר שיש להתעלם מהאינטרס המקומי.

מה שעוד יותר מסבך את העניין, הוא שלרוב האזרחים אין דעה עקבית בשאלה מהו האינטרס שצריך לקבל את העדיפות. לכן, לצפות מהמחוקקים "לעשות את הדבר הנכון", עלול להיות לצפות מהם לסכן את משרותיהם תמורת "מדיניות נכונה" שלא ברור מהי.

המטרה השלישית של המחוקקים – להגביר את כוחם האישי – קשורה במישרין למערכת המפלגתית. הכוח בשני בתי הקונגרס מחולק לפי קווים מפלגתיים, כאשר מנהיגות המפלגות מחזיקות במפתחות למושבים בוועדות, לתפקידי יושב הראש ולתפקידים בסיעות. המחוקקים יכולים להצליח לבדם בגיוס כספים ובמשחקי כוח, אבל בגדול – הם צריכים לרצות את מנהיגי מפלגותיהם כדי לשפר את מעמדם.

הבעיה הגדולה ביותר של המחוקקים היא כאשר קווי המפלגה מתנגשים עם האינטרסים המקומיים. חלק מהדמוקרטים תמכו ב-2010 באובמה-קר למרות שידעו שזה יעלה להם במושביהם. לעיתים סבור המחוקק, שהתייצבות לצד המפלגה נגד בוחריו למעשה תשרת אותו: אם ההנהגה תהיה מאוד מרוצה ממנו במחיר של אובדן קצת תמיכה במחוז הבחירה שלו, כוחו הגובר ישרת את בוחריו בטווח הארוך.

עם כל זאת, קשה לחזור הביתה ולומר "הצבעתי נגדכם, אבל זה יקרב אותי למשרת היו"ר וזה יהיה נהדר בשבילכם בעוד חמש שנים". לכן כל כך חשוב לפתח יחסי אמון עם הבוחרים, מדגיש גלסמן: אם הם יאמינו שהמחוקק פועל לטובתם, הם יתנו לו ליהנות מן הספק.

מי שקוראים לרפובליקנים לצאת נגד הנשיא דונלד טראמפ, למעשה מבקשים מהם לבחור ראייה סובייקטיבית של טובת הציבור על פני בחירתם מחדש ושאיפתם להגביר את כוחם. טראמפ פופולרי בחוגים הרפובליקניים, ולמרות שמנהיגי הסיעה בקונגרס אינם דורשים מחבריה שלא למתוח עליו ביקורת – הם לא יתייצבו למשל לצידו של מי שיקרא להדיח אותו.

אין פסול בכך שאזרחים קוראים למחוקקים להעדיף את טובת הציבור על פני מניעים אחרים, אומר גלסמן. באותה מידה, ראוי שהמחוקקים ישקלו קריאות כאלו אל מול שיקולים אחרים בהליך קבלת ההחלטות שלהם.