סין נדחקה לשולי הדרמה סביב כן-לא פסגה בין דונלד טראמפ לקים ג'ונג-און, אבל למעשה יש לה תפקיד מרכזי – כותבים ג'ונתן וכטל ואדוארד וכטל בניוזוויק. וזה לא רק משום שפורמלית היא הייתה לצידו של הצפון במלחמת קוריאה ולכן יש צורך בחתימתה על הסכם שלום לסיומה של אותה מלחמה. קים זקוק להבטחה של נשיא סין, שי ג'ינפונג, שאין כוונה להפיל את משטרו; בלעדיה ייתכן שאכן לא יבוא לפסגה ב-12 ביוני.

סין התייחסה בבוז למהלכים של ארה"ב ושתי הקוריאות לחתימה על הסכם שלום. ראש ממשלתה, לי קקיאנג, דחה כחסרות ערך את מחוות הרצון הטוב של קים: אתר הניסויים הגרעיניים של הצפון התפוצץ ממילא ולסגירתו אין כל משמעות, קבע. בכך הוא נתן לוושינגטון סיבה לפקפק בכנות המחווה השנייה – שחרור שלושת האמריקנים שהיו כלואים במדינתו. במקביל, נחשפה צביעותה בנוגע לים סין הדרומי: בייג'ינג טוענת שהאיים המלאכותיים שיצרה בו – כדי להרחיב את גבולותיה – לא יחומשו, אבל בפועל יש בהם טילי שיוט נגד ספינות ומערכות של טילי נ"מ.

הרושם של עצמאות שיוצר קים הוא בדיוק זה – רושם, כותבים וכטל, כי קוריאה הצפונית משרתת את סין מאז 1950. ודאי שסין תתמוך כעת בהסכם שלום שיביא להוצאת הכוחות האמריקניים מן הדרום – שלא רק מספקים הגנה לדרום, אלא יכולים גם לשחרר את קים מחיבוק הדוב של שי. וסין גם רוצה לפגוע בקשרים בין וושינגטון לסיאול; זה הדבר שהיא הכי רוצה, למעט נסיגת הכוחות האמריקניים.

סין הקומוניסטית אינה בוטחת בארה"ב, וזה לא דבר חדש. ב-1950 גרם מאו צה-טונג לקוריאה הצפונית, שהייתה למעשה פרובינציה סינית, לתקוף את הדרום. ההיעדרות הזמנית של בריה"מ ממועצת הביטחון והעובדה שטייוואן היא שייצגה אז את סין, אפשרה לארה"ב להעביר החלטה בדבר סיוע צבאי לקוריאה הדרומית. הכוח הזה, ברובו המכריע אמריקני, הדף את צבא הצפון עד לגבול עם סין. זו הגיבה במשלוח מיליוני חיילים שהדפו בחזרה את האמריקנים, והמלחמה הסתיימה ב-1953 בהפסקת אש שעודנה בתוקף.

קוריאה הצפונית מגנה על גבול סין; קוריאה מאוחדת תסיר את ההגנה הזאת ועלולה להביא לגל של פליטים מן הצפון שיבקשו בה מקלט. בשל כך, ובשל סיבות כלכליות ואידיאולוגיות, סין מתנגד לאיחוד חצי-האי. המפלגה הקומוניסטית תיפגע מכך שקוריאה – סיפור הצלחה קפיסטליסטי ליברלי – תתייצב על גבולה. לכן, היא מעדיפה לחדש את שיחות השש – ארה"ב, רוסיה, סין, יפן ושתי הקוריאות – על חזרתה של פיונגינאנג להסכם לאי-הפצת נשק גרעיני. העסק למעשה פשוט מאוד: קים רוצה עצמאות, שי רוצה לשמור על השליטה.

וושינגטון יכולה להכיר בחשיבותה של סין בכך שתבקש ממנה לשכנע את קים להתיישב לשולחן המו"מ. עליה להבהיר, שברצונה לצרף את הצפון למשפחת העמים, ולהציע קשר כלכלי מלא איתה ועם הדרום בתמורה לפירוז חצי-האי מנשק גרעיני. המטרה צריכה להיות הסכם כולל, ובו התחייבויות ברורות של כל הצדדים.

אם השיחות בין ארה"ב לקוריאות יעלו יפה, צריכות לבוא בעקבותיהן שיחות עם סין, יפן ורוסיה. סין פתוחה לקפיטליזם של המדינה ורוסיה הפכה למדינה של אוליגרכים קפיטליסטים; שתיהן אמורות להיות פתוחות לשינוי בחצי-האי הקוריאני. גם קוריאה הצפונית יכולה לבצע מהפך, אם היא רוצה להישאר נפרדת מהדרום, ללכת בעקבות המודל הסיני ולהיחלץ מבידודה. עם הסכם אי-לוחמה והימנעות מהתמרמרות, אפשר להשיג שלום ושגשוג בחצי-האי הקוריאני.