ממש לא מפתיע לראות, כיצד התקשורת בארה"ב מפרשת בשתי צורות קוטביות את פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא צו איסור הכניסה שהוציא הנשיא דונלד טראמפ. בית המשפט קבע (יום ג', 26.6.18) ברוב של חמישה נגד ארבעה, כי הצו חוקי. נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, אומר בדעת הרוב, כי טראמפ פעל במסגרת הסמכויות המוקנות לו בחוק וכי מדובר בנושא שבליבת הביטחון הלאומי ולכן הביקורת השיפוטית עליו היא מצומצמת.

בשני הקצוות של הדעות על פסיקה זו - כמו על ממשל טראמפ בכלל - ניצבים רשת פוקס ניוז התומכת כמעט אוטומטית בכל מעשיו ודבריו של טראמפ, וניו-יורק טיימס העושה בדיוק את ההפך. הנה מקצת ממה שהיה להם לומר על פסק הדין.


פוקס: הביטחון הלאומי התחזק

"ממשל טראמפ זכה בניצחון חשוב ובטחונה הלאומי של ארה"ב התחזק", כותב הנס פון-ספקובסקי מ-Heritage Foundation באתר פוקס ניוז. רוברטס קבע בדעת הרוב, כי טראמפ הפעיל כהלכה את הסמכויות שהעניק לו הקונגרס בחוק ההגירה הפדראלי להשעות כניסה של זרים ממדינות מסוימות. הוא דוחה את הטענה שמדובר בצו מפלה: הניסוח שלו ניטראלי, אין בו עוינות כלפי האיסלאם והוא נמצא בליבת סמכותה של הרשות המבצעת.

יתרה מזאת: קביעת התנאים לכניסת זרים היא חלק חיוני מהריבונות, שעל הגנתה מופקדים הקונגרס והממשל, ובחלקה הגדול היא חסינה מפני ביקורת שיפוטית. בית המשפט העליון לא יעדיף את דעתו בנושאי ביטחון לאומי על זו של הנשיא והרשות המבצעת, מוסיף רוברטס.

רוברטס אומר, שמטרתו של הצו מספטמבר 2017 היא לשפר את הליך הסינון של ארה"ב אל מול זרים הבאים בשעריה, כדי להבטיח שביכולתה לזהות את אלו המסכנים את בטחונה. הוא מזכיר, כי הצו מסתמך על הערכות של המשרד לביטחון פנים, ושהמדינות המוזכרות בו הוגדרו כסיכון בידי הקונגרס או בידי ממשלים קודמים. משרד החוץ אף פעל במשך כמעט חודשיים מול המדינות המוזכרות בו בניסיון להביא לכך שישפרו את הליכי הבדיקה בנקודות המוצא. הצו מצוי עמוק בתוך סמכויות הנשיא ואף מהווה מילוי של חובותיו, קבע רוברטס, והוא אינו חייב לקבוע תאריך בו יפוג הצו.

"יש סיבות אמיתיות לחשוש מפני כניסתם של זרים ממדינות תומכות טרור כמו אירן", כותב פון-ספקובסקי. "הציבור, הממשל ורוב שופטי בית המשפט העליון מבינים זאת. המדהים הוא שיש בבית המשפט העליון ארבעה שופטים שאינם מבינים".



ניו-יורק טיימס: תפיסות גזעניות

פסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת, כי מדיניות ההגירה נכנסה לאזור של "חוקה-לייט" וזה מעורר אימה, כותבת לאה ניטמן מאוניברסיטת קליפורניה בניו-יורק טיימס. חמשת שופטי הרוב קבעו שורה של כללים, אשר יגבילו את יכולתם של בתי המשפט הפדראליים להפעיל ביקורת שיפוטית בתחום ההגירה, והם הולכים בעקבותיה של דוקטרינה בת כ-100 שנים המעניקה לרשות המבצעת צ'ק פתוח בנושא זה.

השורשים הגזעיים והגזעניים של דוקטרינה זו גלויים לעין, טוענת ניטמן, אך בית המשפט העליון ממשיך להסתמך עליה והוא עושה זאת בגלוי בפסק הדין הנוכחי. הנשיא ג'ון רוברטס קובע בין היתר, כי המגבלות החוקיות על הממשל, כמו למשל הבטחת חופש הביטוי, חלשות יותר כאשר מדובר בהגירה. בית המשפט אומנם מצדיק את הצו של טראמפ בביטויים שאינם גזענות טהורה, אבל רק כך ניתן לפרש את עמדת הרוב – מאשימה ניטמן.

לדעת ניטמן, בית המשפט העליון התעלם מהצהרות ברורות של טראמפ המועמד ולפיהן יאסור לחלוטין על מוסלמים להיכנס לארה"ב. בדעת המיעוט שלה כותבת השופטת סוניה סוטומאיור, כי הרוב עצם את עיניו אל מול העובדה שהצו מכוון לקבוצה מוגדרת היטב ושהטענות בדבר ביטחון לאומי הן מלאכותיות. הרוב כמובן אינו רואה זאת כך: רוברטס אינו אוסר על בתי המשפט לבקר את מדיניות ההגירה, אלא מצמצם את גבולותיה של ביקורת זו.

ממשל טראמפ מספק מדי יום הוכחה חדשה לסכנות של משברים הומניטריים ועוולות מוסריות, הנוצרות בשל כך שמדיניות ההגירה נמצאת מחוץ למערכת האיזונים והבלמים של ארה"ב, ממשיכה ניטמן. הוא ניצב בפני תביעות המתנגדות למעשיו, ולעיתים קרובות טוען בבית המשפט שיש לו סמכות נרחבת בתחום ההגירה ושלמהגרים יש פחות הגנות חוקתיות. בית המשפט העליון אמר לממשל: אתה צודק; לא נמנע ממך להפלות לרעה מהגרים ולהפעיל נגדם צעדים שאינך יכול להפעיל נגד אזרחי ארה"ב. "השאלה היא האם אנחנו נקום ונעצור את הממשל במקומו של בית המשפט", היא מסיימת.