האביב הערבי של 2011 יצר סדר ערבי חדש, אבל לא זה שרבים ציפו לו. הוא לא הביא להקמת דמוקרטיות מצליחות, אלא שינה את פני היחסים במזרח התיכון - כותב מארק לינץ' ב-Foreign Affairs.

המעצמות האיזוריות המסורתיות - מצרים, עירק וסוריה - הן כעת מדינות המתפקדות בקושי. ארצות המפרץ העשירות - קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות - משגשגות. הדינמיקה באזור שוב אינה מוכתבת בידי בריתות רשמיות ויריבויות מסורתיות בין מדינות מרכזיות. במקום זאת, מאבקי הכוח מנוהלים באמצעות שליחים.

כמעט בכל מדינות ערב, מדיניות החוץ מונעת משילוב של פחדים וסיכויים. פחד מהתקוממויות, עליית כוחה של אירן ויציאתה של ארה"ב מהאיזור, לצד שאיפות לנצל את ירידת כוחן של מדינות אחרות. כל חזון של מציאת איזון באזור הוא חזיון תעתועים: הסדר החדש הוא אי-סדר. עירק וסוריה קרסו; מצרים, בחריין מצויות בקשיים משמעותיים; ירדן, מרוקו ותוניסיה מתמודדות עם בעיות כלכליות קשות, צעירים מתוסכלים ושכנות בלתי יציבות. כמעט בכל המדינות נותרו בעינן הבעיות הכלכליות והפוליטיות שהובילו להתקוממויות של 2011.

בינתיים, באזור לא חסרות חביות חומרי נפץ. פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין עם אירן עלולה להוביל למלחמה בין השתיים או בין אירן לישראל. החרם על קטר פילג את מועצת שיתוף הפעולה במפרץ. סוריה היא זירה סבוכה בה פועלות ישראל, אירן וטורקיה. מלחמת האזרחים בתימן ממשיכה לגבות מחיר דמים גבוה. רצועת עזה מתחממת.

תחת הנשיא דונלד טראמפ, חזרה ארה"ב לתמוך בבעלות בריתה המסורתיות באיזור: ישראל, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. אולם טוען לינץ', הניסיון הזה מניב תוצאות חלשות מכפי שנדמה. מדינות כושלות, משברי ממשל בלתי פתורים ותחרות בכל התחומים מונעים כל הפעלת סמכות. כאשר ממשלות מנסות להשתלט מבית או להשפיע בחוץ, הן רק מגבירות את חוסר בטחונן. החלטתו של טראמפ להגביר את התמיכה במשטרים סמכותניים מלמדת, שהוא אינו מבין שהחזרת הסדר הישן על-כנו לא תצלח ולא תשרת את האינטרסים של ארה"ב.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, טוען לינץ', עידן מדינות הליבה החל להתפוגג הרבה לפני 2011, כאשר הגלובליזציה הביאה לקיצוץ ברווחה ולעלייה בעוני. אפילו מדינות הנפט העשירות מצאו את עצמן נתונות לחסדי המשק העולמי, כאשר נפגעו קשות מן המשבר הפיננסי של 2008. במקביל חתרו הטלוויזיה בלווין, האינטרנט והסמארטפון תחת המשטרים שניסו לשלוט בזרם המידע ובחופש הביטוי. ואחרי 2001 קרסו יסודות שיתוף הפעולה האיזורי תחת הנטל של המלחמה בטרור, הפלישה האמריקנית לעירק וכשלון הסכמי אוסלו. בשנת 2010 כמעט שלא נותרה הצדקה לסדר הקיים, למעט ההתמודדות מול אירן והרצון למנוע התעוררות דמוקרטית.

האביב הערבי היה תוצאה של שינויים יסודיים שהתפתחו לאורך זמן רב. הזעם על המצב הכלכלי והתסכול על המצב הפוליטי הצטברו במשך לפחות עשור. התקשורת המודרנית אפשרה למחאה להתפשט במהירות מתוניסיה למצרים ולאחר מכן באזור כולו. התוצאה: חלק מהמשטרים הסתגלו, חלק שרדו בקושי, חלק קרסו.

ההשלכות על הזירות הפנימיות היו ברורות, אך פחות תשומת לב ניתנה להשלכות האירועים על מאזן הכוחות האיזורי. מעצמות מסורתיות כמו מצרים וסוריה נקרעו במאבקים פנימיים, שהותירו אותן ללא יכולת להגן על האינטרסים החיצוניים שלהן. מן העבר השני, מדינות המפרץ העשירות היו במצב אידיאלי כדי לתפוס את ההנהגה: כסף, תקשורת, מיקום בלב האיזור. והכי חשוב: למשטרים שלהן יש שליטה כמעט מוחלטת על תושביהן וכך הם יכולים למנוע השפעות חיצוניות.