במבנה האיזורי החדש שנוצר אחרי האביב הערבי, כותב מארק לינץ' ב-Foreign Affairs, הכוח עצמו מופעל בצורה שונה. ההתקוממויות עוררו חששות לגורל המשטרים, ובמקביל אפשרו למדינות אחרות להרחיב את השפעתן. אם מתוך רצון להרחיב את ההשפעה ואם מתוך רצון למנוע מיריבים לעשות בדיוק את זה, לא יכלה כמעט אף מדינה ערבית להימנע מהתערבות במלחמת אזרחים כלשהי או ממעורבות במאבק כוחות כלשהו. המקרה הראשון היה התערבותן של קטר, סעודיה, איחוד האמירויות וטורקיה במלחמת האזרחים נגד משטר קדאפי בלוב.

מה שנתפס כהצלחה בלוב, הוביל עד מהרה להתערבות לצידם של המורדים נגד משטר אסד בסוריה, גם במטרה להקיז את דמה של אירן בסכסוך. אבל ההתערבות הזאת גרמה לתוצאות איומות, כאשר האלימות התגברה עד מאוד והובילה למבוי סתום. בכל פעם בה המורדים רשמו הישג כלשהו, התערבו סוריה, אירן וחיזבאללה לטובתו של בשאר אסד - וכל שלב שכזה גרר סבל אנושי נורא. בעוד אירן הצליחה להפעיל בתבונה את הכוחות המקומיים הכפופים לה, ראו קטר, סעודיה וטורקיה זו את זו כיריבות לא פחות מאשר כבעלות ברית ופעולותיהן נכשלו.

ארה"ב ניסתה לכפות שיתוף פעולה ביניהן אך נכשלה. לבסוף נכנסה ארה"ב בפועל לסוריה כדי להילחם בדאעש, תוך תחרות מול רוסיה. אבל אפילו נפילת דאעש והישגיו הטריטוריאליים של אסד, לא הצליחו להביא לסיומה של המלחמה. המדינה הסורית הכושלת ממשיכה להוות מגנט למדינות אחרות באיזור, כמו למשל טורקיה - שנכנסה לקלחת כדי למנוע הישגים כורדיים. למרות שההתנגדות למשטר הולכת ונמוגה, המלחמה בסוריה היא בינלאומיות יותר מאשר אי-פעם בעבר.

סוריה היא המקרה האיום ביותר, אך המעצמות האיזוריות יצרו אין-ספור נזקים אנושיים ופוליטיים במאבקיהן על כוח ויוקרה - מדגיש לינץ'. הדוגמה הגרועה ביותר היא מצרים, כאשר סעודיה ואיחוד האמירויות תמכו ב-2013 בהפיכה הצבאית שהעלתה לשלטון את עבד אל-פתאח סיסי. למרות שקיבל מיליארדי דולרים ממדינות המפרץ, הוא לא הצליח להחזיר למצרים את הנורמליות והיציבות. אפילו בתוניסיה המצליחה-יחסית, גרמה התחרות בין קטר ואיחוד האמירויות לחוסר יציבות.

לדעת לינץ', הדינמיקות הבעייתיות הללו הן תוצר קלאסי של "דילמות הביטחון": כאשר מדינות מנסות להגביר את בטחונן, הן מעוררות תגובות-נגד שפוגעות בבטחונן ומפחיתות אותו. כל משטר ערבי חי כיום במצב בסיסי של חוסר ביטחון. כולם מבועתים מהאפשרות של התפרצות נוספת, וכולן משוכנעות שדי בהתקוממות באחת מהן כדי להצית את האזור כולו.

אבל כאשר מדינות מנסות לדכא אתגרים אפשריים על-ידי החמרת הפיקוח על תושביהן, הן בדרך כלל רק מחמירות את המצב. דינמיקה זו נראית היטב במצרים, שם סיסי הרחיב את המסע האנטי-איסלאמיסטי שלו גם נגד מנהיגים חילוניים, עיתונאים ואקדמאים. התוצאה: הוא הביא להתנכרות מצד חלקים משמעותיים בקואליציה שתמכה בהפיכה שלו.