• אמליה פרנק-ויטאלה היא דוקטורנטית באוניברסיטת מישיגן העורכת בהונדורס מחקר על הגירה. על-רקע שיירת המהגרים מדרום אמריקה שהגיעה לגבול ארה"ב-מקסיקו, היא כתבה בפורצ'ן מאמר בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.

בסוף חודש אוקטובר ישבתי עם ידידתי גבריאלה וספרנו את מקרי הרצח עליהם שמענו בשבוע החולף בשכונת מגוריה בעיר צ'ולומה שבהונדורס. הגענו לפחות לעשרה. בשכונה אחת. בעיר אחת. היה זה בימים בהם החלו להישמע ספוקלציות לגבי העומדים מאחורי שיירת המהגרים שיצאה מהונדורס. כאשר גבריאלה – שאחיה נרצח אשתקד – ואני ישבנו ושוחחנו, חשבתי: זו הסיבה שאנשים עוזבים. וזה מה שלא מבינים מי שנמצאים מחוץ להונדורס.

חודשים לפני כן סיפר לי אנדרס בן התשע על הפעם הראשונה בה ראה מישהו נרצח אל מול עיניו, ועל הפעם השנייה, ועל הפעם השלישית. אמרתי לו, שאני לא ראיתי מעולם מישהו נרצח. עיניו נפקחו לרווחה בחוסר אמון. זה נראה לו בלתי אפשרי: שמישהו בגילי, מבוגר, לא ראה מעולם דברים כאלה. הוא חלם על מעבר לארה"ב, שם – כך הוא סבור – יוכל לחיות בלי לראות עוד רציחות.

אני מתגוררת מאז ספטמבר 2017 בעיר סן פדרו סולה, העיר השנייה בגודלה בהונדורס. מספר מעשי הרצח במדינה אומנם ירד בצורה משמעותית מ-85.6 לכל 100,000 תושבים ב-2011 ל-43.6 בשנה שעברה, אך השיעור עודנו גבוה מאוד. ולמדתי שהחיים כאן הרבה יותר קשים מכפי שמגלים נתוני הרצח.

יום אחד, בשעות הצהריים, הגעתי לביתו של נער לו השאלתי מצלמה כדי לקבל אותה בחזרה. אמו אמרה לי שהוא עדיין ישן: הוא עמד בתור כל הלילה כדי להתקבל לבית ספר תיכון. כמו מעריצים הממתינים לפתיחת הקופה, הוא וחבריו ישנו בתור כדי לתפוס מקום בבית ספר ציבורי בשנה הבאה. כך פועלת המערכת בהונדורס. אם לא יצליח להתקבל, האפשרות הסבירה הבאה היא להגר.

דרווין, המתגורר בשכונת ריוורה הרננדז בעיר, מודאג גם הוא לגבי עתידו של בנו האמור להתחיל את התיכון בשנה הבאה. כאן הבעיה שונה: בשכונה הזאת שולטת כנופיה אחת, ובית הספר הציבורי נמצא בטריטוריה של הכנופיה היריבה. שאלתי אותו ואת אשתו מה יעשו; הם הנידו בראשיהם כאשר דמעות זולגות מעיניהם. "זה פשע להיות עניים כאן. המשטרה מתייחסת אלינו כמו אל פושעים", אמר לי דרווין. הוא מקפיד שלא לצאת מביתו כאשר בכיסו יותר מ-100 למפיראס – חמישה דולרים – משום שהוא חושש שאם שוטר ימצא אצלו יותר כסף, הוא יאשים אותו בסחיטה. רבים משכניו עצורים באשמת סחיטה; ההוכחה היחידה היא שבכיסיהם היו 300 למפיראס.

תושבי הונדורס חיים על הקצה, מתוך חשש תמידי שכדור תועה יפגע בהם, בלי לדעת האם יוכלו להאכיל מחר את משפחותיהם, בסכנה שייאסרו על לא עוול בכפם. כאשר נפוצה השמועה שמתארגנת שיירת מהגרים, לא צריך הרבה כדי שיצטרפו. איש אינו צריך לשכנע אותם, לשלם להם או להבטיח להם משהו. הם לא רוצים חיים טובים יותר; הם רוצים רק לחיות.