"סין חייבת לחזור ולהיות מאוחדת", הצהיר הנשיא שי ג'ינפינג בחודש שעבר בהתייחסות ישירה לטייוואן. הוא אמר שארצו מעדיפה איחוד בשלום, אך אינה שוללת שימוש בכוח. איחוד בשלום אינו נראה באופק, ופיטר גריס וטאו וונג מזהירים ב-Foreign Affairs
מסכנת מלחמה.

סין מגבירה את הלחץ על טייוואן: היא הביאה לסילוקה מארגונים בינלאומיים, הכריחה חברות תעופה להגדיר אותה כ"טייוואן, מחוז סיני" ושכנעה חמש מדינות נוספות לנתק את הקשרים איתה. סין כנראה סבורה, כי ארה"ב תשב מן הצד בעוד היא מוחצת את טייוואן; טייפה משוכנעת שסין אינה מתכוונת לפלוש; ודונלד טראמפ חושב שהוא יכול לנער את הסירה בלי שיהיו לכך תוצאות. כולם טועים, סבורים וונג וגריס, ובכך מעלים את סכנת העימות.

שי רוצה להשיג מה שלא השיגו קודמיו ולהפוך לגדול מנהיגי סין בעידן המודרני: איחוד עם טייוואן. אחת מסממאותיו קובעת בגלוי: להילחם ולנצח. חיילי סין מתאמנים ללא הרף על פלישה לטייוואן והם אף מפגינים נוכחות ליד האי. שי סבור שהעולם לא יעשה דבר ממשי אם אכן יפלוש, והוא הביע את התפעלותו מפלישתה של רוסיה לאוקראינה שנתקלה בהתנגדות מערבית זעומה. רבים בצמרת הסינית תומכים בפעולה צבאית, וסבורים שאין סיכוי לאיחוד בדרכי שלום. דומה, שרבים מבין הסינים מן השורה מסכימים איתם.

למרות כל הסימנים הללו, טייוואן שכנעה את עצמה שלא תהיה פלישה. ראשי המדינה סבורים, כי שי הוא מנהיג רציונליסט שלא יסתכן בפעולה צבאית, העלולה להציב נגדו את ארה"ב ויפן. אחרים טוענים שסין חלשה מכדי לצאת למלחמה, משום שיש לה יותר מדי בעיות פנימיות. בנושא הזה האופוזיציה מסכימה עם הממשלה: האסטרטגיה של סין היא צמיחה בדרכים שלום.

הגישה הזאת הובילה את טייוואן להזניח את צבאה, מזהירים וונג וגריס. היא סובלת ממחסור קשה בקצינים: למעלה ממחצית התקנים בדרגת סגן-משנה אינם מאוישים. בשנה שעברה ביטלה טייוואן את גיוס החובה, ובמקביל אישרה לעבריינים להתגייס – והמורל צנח. החולשה הזאת הגבירה את תלותה הצבאית של טייוואן בארה"ב, בדיוק בעידן בו דוקטרינת "אמריקה תחילה" של טראמפ מובילה רבים בסין לפקפק במחויבותה של וושינגטון להגנת טייפה.

במשך עשורים ניהלה ארה"ב מדיניות של הרתעה כפולה: היא הזהירה את סין שלא לפלוש ובמקביל הבטיחה שלא להכיר בעצמאותה של טייוואן; והיא הבטיחה לטייוואן לבוא לעזרתה בתנאי שלא תתגרה בסין על-ידי הכרזת עצמאות. מדובר בהליכה על חבל דק, אבל היא הצליחה.

טראמפ, כדרכו, ערער את האיזון העדין הזה. הוא החל לפקפק במדיניות "סין האחת", במסגרת ארה"ב מכיר בבייג'ינג כממשלה היחידה של סין אך שומרת על קשריה עם טייוואן ברמה בלתי רשמית. סין הגיבה בזעם, ושי סירב לשוחח עם טראמפ עד שהלה אישר את מחויבותו למדינות זו. מבחינת שי, טראמפ הצטייר כנמר של נייר. בשנה שעברה התחדש העימות, לאחר שהקונגרס המליץ בפני הממשל לקיים מול טייוואן ביקורים הדדיים בדרג בכיר. מלחמת הסחר עם סין בה פתח טראמפ, מובילה לאומנים בסין לחשוד שהוא משתמש בטייוואן כנשק נגדה ולתחושה שיש דחיפות גוברת באיחוד.

לדברי וונג וגריס, יש החוששים שסין תפעל בכוח נגד טייוואן לפני הבחירות לנשיאות שיתקיימו באי בשנה הבאה – דווקא מחשש שייבחר נשיא פרו-סיני ותאבד ההזדמנות לאיחוד בכוח. גם הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2020 ישפיעו על השיקולים הסיניים, ובאותה צורה: לאומנים סינים חוששים שאם טראמפ יפסיד בהן, תהיה עילה פחותה לפלוש לטייוואן. לדעתם, טראמפ הוא איש עסקים בדלן, שיהיה מוכן להתמקח על חשבון טייוואן; מחליפו עשוי להיות אדם שימנע איחוד בכוח, משאת נפשם של הלאומנים.

וונג וגריס מסכמים: המחשבה שסין תוכל לכפות איחוד עם טייוואן בלא מלחמה, היא אשליה מסוכנת. הגברת הלחץ הצבאי והכלכלי על טייוואן צפויה להביא לתגובה אמריקנית. לאור הרגשות הלאומניים בסין, שי עלול לחוש שהוא חייב להגיב. הדברים עלולים לצאת משליטה. כל הצדדים חייבים להיות ערים לסכנות ולמנוע עימות שאיש מהם אינו רוצה בו.