קרבות המידע הם חלק מרכזי מהמערכה

מחזות זוועה ותעמולה צעקנית הציפו את הרשתות החברתיות בתוך דקות ב-7 באוקטובר. חזית שנייה נפתחה בעולם הדיגיטלי והעבירה את הקרבות משטח של כמה קילומטרים מרובעים לעולם כולו. עם כניסתו של צה"ל לעזה, המלחמה התפשטה לפייסבוק, רשת X, אינסטגרם, טיק-טוק, יוטיוב, טלגרם ועוד. פרופ' פ"ו זינגר מאוניברסיטת אריזונה ואמרסון ברוקינג מהמועצה האטלנטית מנתחים בהרחבה חזית זו במאמר ב-Foreign Affairs.

שדות הקרב הפיזי והדיגיטלי משולבים כעת. סמארטפונים ומצלמות מעבירים דיווח כמעט על כל פעולה צבאית למרחב המידע העולמי – והמחלוקות שהם מציתים משפיעים על העולם הפיזי. הם מעצבים את דעת הקהל, מספקים כמות עצומה של מודיעין לגורמים ברחבי העולם ואפילו משפיעים על החלטות מדיניות וצבאיות ברמה האסטרטגית וברמה הטקטית.

רבים מן הצבאות בעולם מכירים בחשיבות הגוברת של מרחב המידע, ובעימותים בהם יש למידע המגויס השפעה – ניתן להבחין במאפיינים דומים. הראשון הוא תחרות נרטיבים שמטרתה לעורר זעם, וזאת באמצעות שימוש בכזבים מכוונים. השני הוא נסיונות להגחיך את מסגור האירועים בידי האויב. השלישי הוא ניסיון של הצד החזק, שלעיתים קרובות נמצא בנחיתות במרחב המקוון, למנף את עוצמתו הקונבנציונלית (כגון כוח אווירי או השפעה במוסדות משפטיים בינלאומיים) כדי להשתיק לחלוטין את האויב.

למרות שהקשר בין מלחמה לבין רשתות חברתיות אינו חדש, הקרב הדיגיטלי מגיע לגבהים חדשים במלחמת חרבות ברזל – קובעים זינגר וברוקינג. מעולם לא היה מידע רב כל כך זמין ברשת; מעולם לא הייתה כמות כזאת של כזבים. התוצאה היא מלחמת מידע, ההופכת כל מתקפת טרור והפצצה לשדה קרב מיניאטורי משלו, בו התגובות ברחבי העולם פותחות פצעים ישנים ויוצרות אלימות חדשה.

תמונות של מעשי זוועה ומוות המוני, לעיתים במנותק מן ההקשר המקורי, נפוצות בצורה כה רחבה, עד שלא ניתן לגלות את מקורותיהן. מחקרים מראים, כי פוסטים המביעים זעם זוכים לתפוצה רחבה יותר מאשר אלה המתעדים אושר. רגשות לבדם אינם מספיקים כדי לעורר את המשתמשים לפעולה, אבל אם הם מתמלאים זעם – הם ירגישו צורך לשתף. בעת מלחמה, כל מי שמחובר לאינטרנט יכול לחולל פרובוקציות.

הזעם בולט כיום הרבה יותר מאשר בעימותים הקודמים בין ישראל לחמאס. חלק מן הסיבה הוא היקף האלימות ומספר הנפגעים משני הצדדים. חשיבות דומה יש לתיעוד פשעיו של חמאס, הן בידי הקורבנות והן בצורה מחליאה בידי הפושעים, אשר שיתפו אותו בגאווה. שני הצדדים מדגישים את מותם של ילדים כהצדקה למעשיהם-שלהם, ולצד זאת הופצו הן תמונות כוזבות תוצרת בינה מלאכותית, והן הוקעה של תמונות אמיתיות כזיופים.