משה לנדוי. יליד 29.4.12, דנציג. היה נשוי ללאה, אב לשלוש בנות. ב-1930 סיים בית ספר תיכון בעיר דנציג. ב-1933 סיים בהצטיינות לימודי משפטים (בתואר LL.B) באוניברסיטת לונדון.
ב-1937 התקבל לחברות בלישכת עורכי הדין של פלסטין. ב-1940 מונה לכהונת שופט בית משפט השלום בחיפה. ב-1948 מונה לכהונת שופט בית המשפט המחוזי בחיפה. ב-1953 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון. ב-1976 מונה לכהונת סגן נשיא בית המשפט העליון. בשנים 1982-1980 כיהן בתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
שימש חבר בית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג. שימש יו"ר בית הדין של הקונגרס הציוני העולמי ויו"ר הוועדות המייעצות בנושאי הרפורמה בחוק המקרקעין הישראלי, ההליך הפלילי ובתי הדין המינהליים. שימש יו"ר הוועדה להכרה בחסידי אומות העולם מטעם מחלקת ההנצחה של יד ושם. שימש יו"ר הוועדה לעניין שיטות החקירה של שירותי הביטחון (1987). בשנים 1962-1956 ובשנים 1966-1965 שימש יו"ר מועצת המנהלים של הטכניון. ב-1980 זכה לתואר דוקטור לשם כבוד מטעם הטכניון, וב-1993 קיבל את התואר יו"ר כבוד של מועצת המנהלים של הטכניון. ב-1991 קיבל את פרס ישראל למשפט. ב-1997 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד, מטעם היברו יוניון קולג'.
שימש נשיא הארגון הישראלי למשפט ציבורי, חבר כבוד בנשיאות הארגון העולמי של השופטים ועורכי הדין היהודיים, ונאמן של כבוד באקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים. ב-1974 מונה לחבר בוועדת החקירה - ועדת אגרנט, שחקרה את מחדל מלחמת יום כיפור.
במהלך שנות כהונתו כשופט בית המשפט העליון, הטביע לנדוי את חותמו בעניינים רבים שעמדו במוקד העניין הציבורי, בהם: עמד בראש הרכב בית המשפט המחוזי בירושלים (כאב בית הדין), שדן במשפטו של
אדולף אייכמן; השתתף בערכאת ערעור במשפטים ידועים אחרים, כגון שורת המתנדבים (ערעור במשפט דיבה); ישב במשפט צבאי-פלילי בבית הדין לערעורים, שדן בבעיה של פקודה בלתי חוקית בעליל (פרשת הריגתם של כ-30 ערבים בכפר קאסם); השתתף בהרכב בעתירתו של הסרן שליט, שבה נדונה השאלה מיהו יהודי; ב-1962 קבע, בפסק דין תקדימי, שזכותו של הציבור לקבל מידע בלתי מצונזר על המתרחש במדינה - כאשר פסל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול יומן קולנוע, שהציג אלימות של שוטרים בפיזור הפגנה בוואדי סומייל; באותה שנה ישב בהרכב שאישר את הרשעתו של אהרון כהן בריגול לטובת ברית המועצות, אך מתח ביקורת על העברת נטל ההוכחה מהתביעה לנאשם; בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, היה ב-1965 הראשון שהכיר בזכותה של הדמוקרטיה הישראלית להגן על עצמה בפני רשימות החותרות תחת אושיות המדינה ('דמוקרטיה מתגוננת'), ובכך התיר לשלול מהן את הזכות להשתתף בבחירות; ב-1973 דחה עתירתם של בדווים שגורשו מפיתחת רפיח שבסיני - ללא אישור הממשלה והרמטכ"ל, בקבלו את נימוקי הביטחון של הצבא; ב-1979 ישב בהרכב שקבע כי אסור לצה"ל לנשל מאדמותיהם את תושבי השטחים לצמיתות, על-מנת ליישב תחתיהם
מתנחלים יהודים בהתנחלות אלון מורה; ישב בהרכב שדן בגירוש ראשי הערים קואסמה ומלחם, תוך קיפוח זכותם החוקית לערער בבג"צ. קבע כי יש להחזיר את המגורשים לגדה, ולאפשר להם למצות את הליכי הערעור על צו הגירוש; ב-1981 ישב בהרכב שביטל את החלטתו של שר החינוך והתרבות זבולון המר, שהשעה חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית בלחץ פסק הלכה של הרבנות הראשית והפגנות החרדים.
לנדוי ידוע בביקורתו נגד התערבות בית המשפט העליון בענייני חקיקה ובסכסוכים פוליטיים מובהקים. בהרצאות בהן השתתף, ביקר שופטים הנוטים לכתוב פסקי דין מלומדים וארוכים, דבר הבא, לגישתו, על חשבון בעלי דין אחרים - הנאלצים להמתין זמן רב להכרעה בעניינם. כמו-כן נדוע לנדוי בדעותיו הנחרצות בזכות השמירה על שטחי ארץ ישראל בכלל ומניעת חלוקתה של ירושלים בפרט.
