"משבית שמחות שכמוך", אמר לי הקול הפנימי שלי, "למה לך להקים לך אויב נוסף, בדמותו של עו"ד מיבי מוזר? הנח לו. הוא כבר יהודי קשיש" ואז המשיך הקול הפנימי שלי והוסיף: "אז מה. מה הוא אשם, אם הסובבים אותו רצו ורוצים לפרגן לו? הרי הוא לא כתב ת'סיפור; לא צייר ת'ציור פורטרט שלו, שנילווה לסיפור שנכתב עליו ושפורסם מעל סיפור זה; הוא לא ערך ת'סיפור הזה, שנכתב אודותיו ובכלל לא בטוח שהוא ידע - מראש - על "המסיבה", שערך לו הגאון הספרותי התורן, ליאוניד פקרובסקי, הכותב ברוסית ומתורגם לעברית.
מדובר בסופר, שעורך "תרבות וספרות" של
הארץ, בני ציפר, רואה בו פלא ספרותי. לפני שנים - ברשימה שפרסם ציפר, תחת הכותרת:
"למה אני שונא את רוב הספרים שנכתבים כאן", כתב הוא: "...וכך נתגלה לי גם הפלא הזה שנקרא ליאוניד פקרובסקי. פקרובסקי הוא שומר במגרש חנייה של מאזדה או דייהטסו, לא זוכר בדיוק, איש לא צעיר, שהיה ברוסיה מבקר אמנות וכאן הוא לא כלום. יושב בבודקע של מגרש חנייה. לא מוזמן לשום פסטיבל ולא מקבל שום מילגה מאף אחד. ומן הלא כלום שהגיע אליו בישראל החושבת את עצמה תרבותית אבל בעצם היא בלתי-תרבותית, הוא כותב סיפורים, ששניים מהם זכיתי לפרסם במוסף שאני עורך".
ובכן, למי שאינו יודע במה דברים אמורים ושאינו נמנה על קוראי
עיתון הארץ, מעשה של שגרה, הרי אביא דברים, דבר דבור על אופניו, בפניכם ולא אחסיר מכן ומכם, דבר וחצי דבר. ביום ששי האחרון פורסם - במוסף הספרותי של
עיתון הארץ, סיפור מאת ליאוניד פקרובסקי שהוכתר בכותרת:
"עורך דין (פורטרט. דיו, נוצה)", שנושאו עורך-דין אחד, שהכותב ציין שמו בסיפור, בראשי-תיבות - מ.מ. כך כתב הוא דברים, בסיפורו אודות עורך-הדין, מ.מ., כדלהלן:
"הירהרתי ממושכות בדמותו של מ.מ. - אחד מעורכי הדין הטובים ביותר בישראל, אם לא הטוב שבהם, בתחום הגנה על
חופש הביטוי וזכויות היוצרים. חשבתי ממה הייתי מתחיל, אילו הייתי מקבל עלי משימה לתאר את אופיו הייחודי, ובאילו אמצעים הייתי בוחר להשתמש. כמובן, הפורטרט צריך להיות מילולי. אבל מלה יכולה להיות ציורית, קורנת בצבעים בוהקים, והיא יכולה להיות תלת ממדית, פלסטית ובעלת צורה עדינה ביותר. אבל אני הייתי בוחר פורטרט גרפי התואם יותר את יכולות הביטוי שלי, פורטרט המשורטט באמצעות דיו ונוצה. זו הטכניקה שבעזרתה אפשר להשיג קו חד במיוחד, שחודר בקלות דרך הקליפה החיצונית של הדמות ויודע לזהות בוודאות מהו עולמה הפנימי ויודע לתאר את עומקיה הפסיכולוגיים".
למי שאינו יודע, כי מ.מ. -
"אחד מעורכי הדין הטובים ביותר בישראל, אם לא הטוב שבהם, בתחום הגנה על חופש הביטוי וזכויות היוצרים", כעדותו האישית של הכותב, ליאוניד פקרובסקי, שאינו עורך-דין במקצועו, אלא רק לקוח מרוצה מאוד של עו"ד מיבי מוזר וכי נושא הסיפור, הינו עו"ד מיבי מוזר עצמו, טרח כותב הסיפור:
"עורך דין (פורטרט, דיו נוצה) וכתב מעל לסיפור, ההקדשה: "למיבי מוזר", כאשר ציור דיוקנו של עו"ד מיבי מוזר, פרי מכחולו של ערן וולקובסקי, מפורסם בהבלטה מעל לסיפור. נציין רק, כי ליבליך-מוזר, משרד עורכי דין מייצג, באופן שוטף, בבתי-משפט ובהליכים אחרים עיתון הארץ ועו"ד מיבי מוזר הינו עורך-הדין המוביל והבכיר במשרד עורכי דין זה. עובדות מהותיות וחשובות אלה, לא פורסמו - מבחינת השקיפות ועקרון הגילוי הנאות המתבקש - לא בתחילתו של הסיפור, אודות עורך הדין מ"מ,
שהקדיש כותב הסיפור למיבי מוזר כמו-גם לא בסופו של סיפור זה.
נחזור לסיפור. בסיפור עצמו ממשיך הכותב, מציין וכותב, בלשונו, כי: "ובכן, קיבלתי מההוצאה לאור חוזה להוצאת הספר הראשון שלי. החלטתי להראות אותו לרחל, שאתה עבדתי שנים רבות ושאחרי פועלה עקבתי במבט סקרני ומתעניין: לא די בכך שהייתה יפה, חכמה ואינטליגנטית - היו לה גם מין הדרת כבוד נפשית, קשיחות אתית ומשמעת עצמית היוצרות חופש מאוד מיוחד לנשמה: הייחודיות שלו נובעת מכך שקשיחות ומשמעת עצמית הן הגבלות מוסריות המקשות על אנשים רבים, אך לא על רחל. אלו התכונות שעזרו לה לשרת בצה"ל למעלה מעשרים שנה ולהשתחרר בדרגת רב-סרן. שנות שירותה לוּוּ בחברות עם מוטה גור, שהיה אחד הרמטכ"לים של צה"ל".
וממשיך הוא וכותב, בסיפורו זה, כי:
"ובכן, הראיתי לרחל את החוזה מהוצאת הספרים."אל תחתום על כלום", אמרה רחל. "חכה שיחזור לארץ חבר שלי, מ.מ., עורך דין. הוא נמצא עכשיו בסין. תיגש אליו, הוא יעזור לך". כשהתחלתי לברר אצל יודעי דבר מי הוא עורך הדין מ.מ., בעיני חלק מהם הופיע שמץ של בהלה קלה, או כך לפחות היה נדמה לי. אמרו שהוא עורך דין יקר במיוחד, מכיוון שהוא הטוב ביותר בתחומו, וששעת עבודה שלו שווה סכום דמיוני. "אל תדאג", הרגיעה אותי רחל, "מ. לא ייקח ממך אגורה. אלף, אתה חבר שלי. ובית, הוא מאוד אוהב את מה שאתה כותב. "כעבור שבועיים חזר מ.מ. מסין. קבעו לי מועד לפגישה אתו ומסרו לי את מקום הפגישה ואת השעה: נמל תל אביב, עשר בבוקר. ברבע לעשר הגעתי לנמל תל אביב. מצאתי בניין משרדים בעל מבנה אדריכלי מודרני מתוחכם למדי ועליתי לקומה השלישית, בה היה ממוקם משרד עורכי הדין של מ.מ.. ביקשו ממני להמתין. בדיוק בעשר נכנסתי למשרדו של עורך הדין הידוע. מ.מ. הציע לי לשבת. "עברתי על החוזה. הכנסתי כמה תיקונים. אני מאמין שהכל יהיה בסדר". הוא הזיז את החוזה הצדה".
כאן מסיים הכותב, עניין תשלום שכר הטרחה וגובהו, ששילם (
או אולי לא הוא שילם, כלל וכלל, העניין טושטש על-ידו, בסיפור שכתב הוא) ועובר לדון בדו-שיח אינטלקטואלי ומעמיק, שגורר אותו אליו, עורך-הדין הידוע, היקר במיוחד, שהינו הטוב בתחומו ושפע מילות חנופה שמרעיף הוא על עורך-הדין מ"מ בסיפורו.
יתכן, שכלל דברי חנופה דביקים אלה, דברי קושט אמת הם, אבל ריח עז ודוחה, בכל הכבוד הראוי, של חנופה שסופר אתי ואסתטי ומי המבקש ליהנות מאימון הקוראים היה רוחק מהן - מרחק רב. "אתה יודע", אמר לי חבר, עורך-דין, הבקי בדיני מיסים. "גם אם לא גבה עו"ד מיבי מוזר מפקרובסקי, שכר טירחת עו"ד, הרי מס הכנסה יכול לתבוע ממנו, תשלום מס הכנסה, בגין הכנסה רעיונית. ומה עם הפרסומת חינם שעשה הוא לו וכתובת משרדו שתיאר - בדיוק רב - בסיפור. זה לא שווה כסף. הרבה - הרבה מאוד כסף?" הוסיף הוא חצי קובע, חצי שואל.
נזכרתי, בהדבק דברים זה, ביוצר הנפלא, רב-האמן בתחומו, ש"י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, בשנת 1966, יחד עם המשוררת, בת הלאום היהודי, משבדיה, נלי זק"ש. גם לשמואל יוסף עגנון, היו יצרים עזים של אהבה ומשטמה, כאחת, אבל באיזו דרך שונה, נפלאה ורחוקה מדרכו של פקרובסקי, נקט והלך הוא. פעם אמר לאחד ממקורביו, כי לשניהם יש אהבה משותפת - שניהם אוהבים את שמואל יוסף עגנון. בספרו "שירה", בא הוא חשבון עם ראש החוג לספרות עברית, באוניברסיטה העברית בירושלים, באותם ימים, יוסף קלוזנר, דודו של
עמוס עוז, שנמנע מלהציעו כמועמד לפרס נובל לספרות והעדיף על פניו המשורר, זלמן שניאור. דמותו של קלוזנר נתגלגלה ב"שירה" לדמות ארכיטיפית, נרקיסיסטית ונלעגת של איש האקדמיה, לדמותו של ארנסט וולטפרמד, שעליו כתב עגנון, כי: "לא היו ימים רבים עד שעלה לירושלים ונתמנה מרצה בפקולטה הפילוסופית בחקר היהדות ההיליניסטית, תחילה לפרופיסור חבר ואחר לפרופיסור גמור".
יש שדרשו לשון
"פרופסור גמור", כחוקר הספרות, פרופ' דן לאור, כפרופסור מן המניין, בהקשר ובהדבק דברים לפרופ' דוד צבי (היינריך) מילר, קרוב משפחתו של ש"י עגנון, שנודע כ"העילוי מבוצ'אץ", שעגנון הזכירו בספרו הגיניאולוגי "קורות בתינו" ועליו כתב הוא, כי:
"בתום לימודיו (1876) קיבל מילר משרה באוניברסיטת וינה, שבה זכה להגיע עד לדרגת פרופסור מן המניין, והוא בן פחות מארבעים. דרגת פרופסור מן המניין (Ordentlicher Professor) הייתה באותו הזמן נדירה ביותר ליהודי שנמנע מלהמיר את דתו. המאורע אף זכה להתפרסם באחד מגיליונות "הצפירה" בוורשה משנת 1885, שם נתפרסמה הידיעה הבאה: "החכם הנודע ד"ר דוד מיללער בוויען, אשר הורה עד היום בבית האוניווערזיטעט במחלקה של חכמת בני קדם ולשונות שם בתור מורה בלתי קבוע (אויסערארדענטליך), הורם כעת למעלת פראפעססאר גמור. נודע כי החכם הזה הוא אחד מיחידי סגולה המעטים. ועם כל חכמתו ורום ערכו בעולם המדע, לא סר לבו מאת לאומו ותורתו והוא אחד מן הסופרים המצוינים". הנה כי כן, את הביטוי שובה הלב "פרופסור גמור", הנחשב לאחד מנפלאות "שירה", יכול היה עגנון למצוא שנים קודם לפני כתיבת הרומאן באחד מגיליונות "הצפירה".
ויש הדורשים שימוש בלשון "פרופסור גמור", ככתיבה בלשון נקייה, כהיפוכם של דברים, קרי
פרופסור גמור הינו אידיוט גמור ומוחלט. לעניין זה נביא דבריו של רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עִקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", שנאמר (בראשית ז ; ח): "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהֹרה'" (פסחים ג.). ונאמר עוד שם בפרשת נח (בראשית ז ; ב): "ומן הבהמה אשר לא טהורה היא". לא כתוב "הבהמה הטמאה" בקצרה, אלא הוסיפה התורה תיבות נוספות ונקטה בלשון נקייה: "הבהמה אשר לא טהורה". כדי שלא לדבר בלשון מגונה.
אין לנו לסיים דברים, אלא בציטוט נוסף מרשימתו של בני ציפר:
"למה אני שונא את רוב הספרים שנכתבים כאן", בה כתב הוא - גם - דברים אלה, בזו הלשון:
"עגנון יישאר לנצח. ס' יזהר יישאר לנצח. באופן כללי, אני חושב שנשארים לנצח הסופרים שיש להם עולם משלהם. מה זה "עולם משלהם"? זה אותו משהו לא מוגדר שעושה שעגנון, למשל, היה יותר מסך הספרים שלו. היה עגנון, והספרים של עגנון היו ההשתקפות של עולמו הרוחני-תרבותי. ואילו רוב הסופרים העברים היום אין להם עולם שמעניין אותי, או שאין להם עולם רוחני-תרבותי בכלל. ואולי גם לא יכול שיהיה להם עולם כזה בהיותם תוצרים של התרבות הישראלית הריקנית".
ומכאן נחזור לחנופה היתרה שבה מרח ליאוניד פקרובסקי דמותו של עורך הדין, מ.מ. בסיפור שפרסם במוסף הספרותי של עיתון הארץ, ביום ששי האחרון - עו"ד מיבי מוזר, בשבילכם. לדידנו אנו, מכל קשה עלינו חנופה. בפרשת מסעי נאמר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ", ואמרו בספרי: "הרי זו אזהרה לחנפים". והפליגו חז"ל בגנות כת ה"חנפים", שהם אחת מארבע כתות שאין מקבלות פני השכינה. ועוד אמרו: "נתחייבו שונאי ישראל כליה שהחניפו לאגריפס".
גילוי נאות: לפני מספר שנים התעמתו כותב רשימה זו ולקוחו, העיתונאי ואיש יחסי הציבור, בן ציון ציטרין עם עו"ד מיבי מוזר, על-רקע טענתם, כי הוא גזל מוניטין השייך להם, יחד ולחוד, בנכסו תקדים משפטי שהם בלבד שהיו הם מעורבים ביצירתו, לו ולמשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר, שבו הוא משמש כשותף וכעורך-הדין הבכיר.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
