16 שנות מאסר – זהו העונש המירבי שקבע המחוקק לעבירת החזקה בתנאי עבדות. ארבעה חודשי עבודות שירות – זהו העונש שאישר בית המשפט העליון במקרה הראשון של עבירה זו שהובא בפניו. אם היה מדובר במעשה בפועל, העונש הזה היה 2% מהעונש המירבי. מאחר שכאמור אלו הן עבודות שירות, אפשר לומר שזה בערך אחוז אחד מהעונש. אחוז אחד.

אז נכון, בית המשפט העליון אמר שבמקרים אחרים העונש יהיה חמור יותר. אבל בכמה? יתנו שישה חודשי מאסר בפועל? עשרה חודשים? ואז כמובן שניתן יהיה להעלות רק בהדרגה את חומרת הענישה, כפי שקובע שוב ושוב ושוב בית המשפט העליון. כך שאולי בעוד עשר שנים נראה שנתיים-שלוש של מאסר. ובינתיים וגם לאחר מכן, נשים (בעיקר) יהיו במשך שנים שפחות – ולעיתים שפחות מין – במי שמתיימרת להיות מדינה מערבית מתקדמת במאה ה-21.

הפתרון: עונשי מינימום. אם המחוקק רואה שבתי המשפט מצפצפים עליו, הוא צריך לכפות עליהם להישמע לו. אם המחוקק רואה שהענישה אינה מתחילה להתקרב לדגדג את המסר שרצה להעביר, הוא צריך להפוך אותה לכורח. הרעיון שלי: ענישת מינימום, לכל הפחות בעבירות מסוג פשע. הענישה הזאת תהיה 25-20 אחוזים מהעונש המירבי, כאשר במסגרת הסדר טיעון היא תוכל לרדת ל-15-10 אחוזים. בית המשפט יוכל לסטות ממנה רק בנסיבות צרות ומיוחדות, שייכתבו במפורש בחוק, ורק תוך הנמקה רחבה ומבוססת על ראיות.

מנציגי המדינה בבית המשפט אנו מצפים להגינות מוגברת. הם מייצגים את כולנו, יש להם הרבה מאוד כוח. אני רואה את הפרקליטים והתובעים בכל הארץ, ולרוב מדובר במי שעושים בנאמנות עבודה קשה בתנאים לא-קלים. אך גם כאן יש מקרים המקדיחים את התבשיל.

דוגמה ראשונה: תיק בנימין בן-אליעזר. אני לא מצליח להבין מדוע המדינה מתעקשת להותיר את פואד, לאחר פטירתו, כנאשם מספר 1 בתיק, הממשיך לשאת את הכותרת "מדינת ישראל נגד בן-אליעזר ואחרים". הרי לצורך סיפור המעשה נגד יתר הנאשמים, אפשר היה למחוק אותו ולהותיר את כל העובדות בחלק הכללי. אז למה לצרוב בתודעה שפואד הוא נאשם אחרי מותו? ונניח שאי-אפשר לשנות את שמו של הנאשם הראשון בתיק הקיים; אז תסגרו אותו ותפתחו תיק חדש.

דוגמה שנייה: ישבתי השבוע באולמה של שופטת השלום הירושלמית חני לומפ. כאשר הציגו הצדדים הסדר טיעון בעבירות סמים, נימקה אותו התובעת המשטרתית כלאחר יד במילים "קשיים ראייתיים". לומפ לא שאלה דבר, אלא הכניסה את זה להחלטתה. אני מבין שאי-אפשר להתעמק בכל תיק כאשר יש 30-20-10 כאלו ביום, ובכל זאת הייתי רוצה שמדי פעם השופטים יעצרו ויבקשו מהמדינה להסביר מהם אותם קשיים. יש לי הרגשה, שבלא-מעט מקרים יתברר שזהו תירוץ מן השפה ולחוץ. אז מה הבעיה להגיד את האמת – יש לנו המון תיקים וצריך לחסוך זמן ומשאבים?

הפתרון: ביקורת חזקה. כן, אנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודה. נציבות הביקורת על הפרקליטות והתביעה היא כיום גוף מסורס, שלא יוכל לעשות כמעט דבר, כי תמיד יוכלו המבוקרים לטעון שזהו "שיקול דעת משפטי" – ובכך יחסמו את הביקורת. נראה אם הנציב המיועד, דוד רוזן, יצליח להתגבר על המכשול הזה.

על זה אפשר לכתוב ספר שלם, אבל הבטחתי לעסוק רק בדברים שראיתי בימים האחרונים, אז שוב – שתי דוגמאות.

האחת: עורך דין הגיש תביעת לשון הרע נגד שכן של מרשתו, שגידף אותה באסיפת דיירים סוערת. לטענתו, שתי מילות הגנאי שהוטחו בה, גרמו לה לטראומה, להסתגרות בביתה ואפילו לצורך ליטול תרופות. טענות מהסוג הזה מועלות כמעט בכל תביעה אזרחית, ולא משנה מה הנושא. מדובר ברעשי רקע, שהשופטים יודעים להתעלם מהם ושמיועדים לרצות את הלקוח ולנסות לתפוס כותרות. אבל לא לזה מיועדים כתבי בית דין. הגיע הזמן לבלום את מגיפת הטענות המופרזות – ולעיתים קרובות המופרכות – של עורכי דין.

השנייה: מישהו הגיש נגדנו תביעת לשון הרע לאחר שפרסמנו ידיעה על תביעה שהוגשה נגדו. החוק מעניק חסינות מוחלטת לדיווח על הליכים משפטיים, כך שזוהי תביעה שאין לה שום דבר שמתקרב למשהו שמזכיר איזושהי עילה. אבל אנחנו נצטרך לכתוב כתב הגנה ולנסוע לבית משפט בצפון הארץ, כי בצד השני יש עורך דין שאחת משתיים: או שאינו יודע את החוק או שמתעלם ממנו. הגיע הזמן לבלום את מגיפת תביעות הסרק.

הפתרון: הוצאות ממשיות. אני מייחל ליום שבו שופט ידרוש הוכחות לטענות בומבסטיות, ויטיל הוצאות של 5,000 שקל על כל אחת שאין לה ראיות. אני מייחל ליום שבו שופט יפסוק הוצאות ריאליות, ואפילו עונשיות, על תביעות שהוגשו כאשר ברור לחלוטין שאין להן כל בסיס וכל סיכוי. הסיכוי שזה יקרה – שואף לאפס.

גם כאן יש אינספור מקרים של חובבנות, אותה מנצלים כל מיני עורכי דין כדי לשתול ידיעות חלקיות, מוטעות ואפילו שקריות.

הדוגמה הבולטת ביותר בשבוע האחרון: קראתי ב-ynet ידיעה לפיה בית המשפט צפוי לשלוח את הזמר ועבריין המס משה פרץ לעבודות שירות, בניגוד לעמדת המדינה שביקשה מאסר בפועל. כיצד יודע זאת הכתב? – כי השופט ביקש לקבל חוות דעת מהממונה על עבודות שירות. אלא שאם הכתב היה מתמצא בצורה מינימלית בהליכים פליליים, הוא היה יודע שקבלת חוות דעת היא הנוהל כאשר ההגנה מבקשת עבודות שירות, ואין בכך כדי לרמז דבר וחצי דבר על גזר הדין הצפוי. אבל הכתב לא יודע והעורכים לא יודעים, ומאות אלפי גולשים מקבלים מידע מוטעה (כמו שעשה ynet בנושא שחרורו-הצפוי-כביכול של שלום דומרני).

דוגמה שנייה: באתר אחר פורסמה כותרת לפיה מנכ"ל עשות אשקלון לשעבר יועמד לדין. רק בכותרת המשנה נאמר שזה בכפוף לשימוע. זה מה שנקרא להוציא דברים מהקשרם. הכותרת הנכונה היא, שהמנכ"ל זומן לשימוע בחשד לעבירות אלו ואלו.

דוגמה שלישית, מאותו אתר: מאמר היוצא בשצף קצף נגד ההקלה בעונש המאסר של ג'קי בן-זקן וההחמרה בקנס שהוטל עליו. לדעת כותב המאמר, רק אדם עשיר כמו בן-זקן יכול לקנות מאסר בכסף. אלא שהכותב לא טרח לקרוא את פסק הדין של ביהמ"ש העליון, בו נקבע שהמאסר שהטיל המחוזי היה חמור מהמקובל והקנס היה נמוך מהמקובל, ולכן התערב העליון בשניהם. אפשר כמובן להתווכח עם ההנמקה ועם התוצאה, אבל אפשר לעשות זאת רק כאשר קוראים ומבינים. וזה לא היה קשה מדי: כל פסק הדין הוא בן 20 עמודים, והחלק האופרטיבי בו מסתכם בחמישה עמודים.

דוגמה רביעית: פסק הדין בנושא התביעות נגד בנק לאומי בפרשת העלמות המס בארה"ב, מטפל בפרשה סופר-חשובה ומאשר תשלומים של 92 מיליון דולר לבנק ו-10.8 מיליון שקל לבעלי המניות מן הציבור. השופט חאלד כבוב מנתח בו, על פני למעלה מ-60 עמודים, את היבטי הפרשה ואת כל צדדי התביעות והסכמי הפשרה. למרות זאת, בשני אתרים כלכליים שבדקתי – הסיקור היה קצרצר וחובבני, בלשון המעטה. באחד מהם ניכר שהידיעה הועתקה מהודעתו של אחד מעורכי הדין. בשני אפילו זה לא נעשה. הכותבים לא טרחו לקרוא את פסק הדין ואפילו לא דפדפו בו. כבוב לא סיפק תקציר, ונראה שלדרוש מעיתונאים לעיין במסמך שהם כותבים עליו – זו דרישה מופרזת בעליל.

הפתרון: להתייחס בזהירות לפרסומים בתקשורת. לדעת שיש כיום המון פרסומים-מטעם, ועוד יותר המון ידיעות שהן פשוט העתק-הדבק של הודעות לעיתונות. לדעת על מי לסמוך ועל מי לא. לדרוש מאמצעי התקשורת לדייק ולתקן טעויות. ובמקרה קיצוני – פשוט לא לקרוא את מי שבצורה שיטתית טועה ומטעה.