גרם הפרת חוזה בקשר להדלפת מידע מסווג

בעוד שבוושינגטון הפוליטית ומסדרונות הקונגרס וסנאט בעיר הבירה האמריקנית, רוחשות - רוחפות שמעות מה הוא טיב הסוד המסווג בדרגת "סודי ביותר", שהדליף נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בפגישתו עם שר החוץ הרוסי, סרגי לברוב ושגריר רוסיה בארה"ב ואם אומנם מדובר בחשיפת הסוד של ניסיון של ארגון הטרור דאעש לחבל בטיסות הסדירות, באמצעות החדרת מטענים למחשבים-נישאים ("לפטופים"), הרי מפרסם העיתון "וושינגון פוסט", כמו-גם העיתון "ניו-יורק טיימס". כי המדינה שהעבירה מידע חסוי לארה"ב היא מדינת ישראל. עוד מפרסמים שני עיתונים אלה, כי ארה"ב נדרשה לשמור - בקפדנות - על מידע סודי זה, מחשש לחייו של המקור שהעביר מידע חסוי זה.

מבלי להידרש בשלב זה לשאלת הפרת האמון הבסיסי המתבקשת וההגנה המתבקשת כדבר מובנה בכל הקשור למסירת מידע סודי ומסווג בין ארגון ביון אחד למשנהו ובין גורמים פוליטיים ודיפלומטיים, המחויבים - גם הם - בשמירת סודיות שכזו, בהתנהלותם השוטפת, הרי צצה ועולה השאלה מה התרופה והסעד המשפטי העומד למקור מידע שמסר מידע מסווג לארגון ביון או למדינה שבשירותה הוא עובד, כלפי צד שלישי המפר חובת סודיות זו - במישרין או בעקיפין - כלפיו. כוונת הדברים הינה למרגל או למקור מידע ביוני המוסר מידע מסווג למעסיקו (מדינה או ארגון ביון, שאליו הוא קשור, במישרין, תוך אמונה בסיסית וביטחון שמידע זה יישמר, לא יודלף - בידי כל גורם שהוא, לרבות צד שלישי שיקבל מידע זה - כך שלא ייפגעו האינטרסים הבסיסיים שלו ובוודאי שלא ייווצר, במצב זה כל סיכון חיים, כלפיו או השמתו במאסר, כמרגל וכחושף מידע מסווג.

אין אנו נדרשים, ברשימתנו זו, לשאלת מעמדו של החוק האמריקני או של כל חוק זר אחר, בקשר לזכויות המשפטיות העומדות לצד שלישי, שעה שהופרה זכותו הבסיסית לחשאיות וכתוצאה מכך נגרם לו נזק, אלא, ענייננו אנו, בהוראות החוק הישראלי, החל במצב דברים זה. חוק החוזים, בישראל מכיר בכריתתו של חוזה שנכרת לטובת צד שלישי, הגם שאין הוא צד ישיר לחוזה ולעניין זה מוגדר אותו צד שלישי, כ"מוטב". סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע דברים, בזו הלשון: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".

גם המונח הקרוי, בשפת החוק בשם: "גרם הפרת חוזה", שעניינו הפרת חוזה, על-ידי צד שלישי, שאינו צד ישיר לחוזה, שנכרת ונחתם בין צדדים ישירים לחוזה, אולם הוא גורם נזק לאותו צד שלישי, במעשה או במחדל, מוכר בחוק הישראלי. סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובע דברים, בזו הלשון: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על-ידי כך נזק ממון". כדי שיוכל אדם או כל גורם אחר, דוגמת חברה, לתבוע צד שלישי, שגרם לו להפרת חוזה מחייב, שנכרת כדין, בינו לבין צד אחר לחוזה, הרי צריך הוא להוכיח שנגרם לו, נזק ממוני, כלומר שהוא הפסיד כספים, בגין גרם הפרת חוזה זו.

אם נשליך דברים ונייחס אותם במישרין לענייננו אנו, הרי אותו גורם שהעביר מידע מסווג, ככל שהועבר מידע מסווג שכזה, למדינת ישראל, באמצעות אחד מגורמי המודיעין שלה (מוסד, שב"כ, אמ"ן והמלמ"ב) וכתוצאה מהעברת מידע זה, בידי מדינת ישראל לארה"ב, כמו-גם חשיפתו של מידע זה, בידי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, יכול להגיש תביעה נגד ארה"ב, ככל שיוכיח הוא שבעקבות חשיפת מידע זה, נגרם לו נזק כספי.

במילים אחרות, סוכן ביון, מקור למסירת מידע מסווג, כמו-גם מרגל, נהנה מחזקה בלתי ניתנת לערעור, לפיה הגורם המקבל ממנו מידע מסווג, ישמור על אי-דליפת מידע זה ובמקרה של העברתו לצד שלישי, ישמור על כך שהצד השלישי, גם הוא יהיה מחויב למניעת דליפת מידע מסווג זה ואי-חשיפת זהותו. ככל שהצד השלישי, לא עשה כן, הרי פתוחה - בהתאם להוראות החוק הישראלי - עילת תביעה, בגין הפרת חוזה, לאותו מקור מידע נגד ארה"ב, לפי תיאור והשתלשלותה דברים, בענייננו אנו. במאמר המוסגר יצוין, שהחוק בישראל מונע תביעה, בידי צד שלישי במקרים של יחסים הנוצרים כתוצאה מנישואין, שאינם מוגדרים כחוזה, כמו-גם שביתה והשבתה, אינם מהווים הפרת חוזה.

בהתאם להוראות החוק, החל בישראל, הרי חוזה אינו חייב, להיכרת או להיחתם, במסמך כלשהו, כמו-גם אין הוא חייב להיות, בכתב, שכן הוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), קובעת לעניין זה, דברים, כהאי לישנא: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על-פי חוק או הסכם בין הצדדים". אין מצויים אנו, לפניי ולפנים, בהוראות החוק החל בארה"ב, אולם בהיות ארה"ב פדרציה של מדינות שונות, זו מזו, בהן חל חוק שונה - לעיתים, שונה לחלוטין ולעיתים, שאינו חל, במדינות אחרות - הרי יכול, אותו מקור מידע, לבחור לו, באיזו מדינה, שנוחה לו, לתבוע ממשלת ארה"ב או אחד מארגוני הביון הקשורים אליה.

זכות תביעה זו עומדת לכל גורם שהוא, כלפי כל רשות מהרשויות הפעילות, על-פי הוראת חוק, בבית משפט, בארה"ב, כאשר זכות התביעה עומדת, לתובע שכזה, גם כלפי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. בהיות ארה"ב "מדינה תביעתית", הרי אין הנשיא חסין מהגשת תביעות אישיות נגדו וכל גורם שהוא - ואפילו אינו אזרח ותושב ארה"ב - אם יוכיח שיש לו עילת תביעה ויש לבית המשפט האמריקני, במדינה זו או אחרת, סמכות עניינית ומקומית, יוכל לתבוע, בבית משפט אמריקני, את דונלד טראמפ, בענייננו אנו, ככל שיוכיח שהדלפת המידע המסווג לרוסים, גרמה לו נזק ממוני.

אין כל ספק, כי ככל שתוגש תביעה שכזו, לבית משפט אמריקני או ככל שתוגש תביעה שכזו, לבית משפט, בישראל, בידי גורם ומקור מידע, שמסר מידע מסווג וטוען שנגרם לו נזק ממוני, כתוצאה מחשיפת המידע המסווג שמסר הוא ושנחשף - לכאורה - בידי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, תזכה לחיסיון של בית משפט אמריקני וישראלי, כאחת, מטעמי ביטחון מדינה וחיסיון מידע מסווג. ייתכן אפילו, שלא נדע לעולם בשל חיסיון זה, על הגשת התביעה, בכלל.