חגיגה לדמוקרטיה, ואבל לדיקטטורות, יום חג לדמוקרטיות כמו
מפלגת העבודה, הליכוד,
הבית היהודי, מר"צ, ויום אבל לדיקטטורות, לפיד, כחלון, ליברמן.
התמונה היא מאוד ברורה, השאלה היא מתי כל הציבור יתפכח ויראה אותה.
יש לי מחלוקת עמוקה עם מר"צ ועם העבודה, אך בעיקר אנו מסכימים, העיקר הוא הדמוקרטיה. ובדמוקרטיה יש ריבוי דעות לכאן ולכאן, יש התאגדויות על-פי תורת עולם, יש בחירות דמוקרטיות פנימיות ועם המטען הפנימי הדמוקרטי עולים כיתה לעולם דמוקרטי חיצוני לבחירות הכלליות.
האם יש לי מחלוקת עם מפלגות הבלון? עם הדיקטטורות? הלוואי הייתי יודע, כי אין לי שמץ של מושג מה עומד מאחוריהן. הן אינן בוחרות את ההנהגה שלהן, ההנהגה האמתית יכולה להיות ראש הרשימה או גורמים עלומים שאיש לא מכיר אותם, היום דעתם כאן, מחר דעתם שם, על-פי הצד עליו קמים בבוקר ראשיה הגלויים או הנסתרים של המפלגה.
במפלגות האוויר המנופח לא יקום לעולם אדם מוכשר כמו
אבי גבאי, יחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ויגיע למרחק נגיעה מהצמרת עם סיכוי לא קטן להגיע לצמרת המפלגה, ומשם אף לצמרת המדינה. מפלגות הבלון הן מפלגות של איש אחד, המוצג בחלון הראווה שלהן, בין אם הוא קובע ובין אם הוא בובה, ומפלגות אויר שכאלה אינן ראויות לקולות שלנו.
בימים אלה של פריימריז במפלגה השנייה בחשיבותה ובמרכזיותה לציבור בישראל, מפלגה אשר שנים שלטה במדינה, ושנים רבות עוד תשלוט בה, כולנו חייבים להוריד את הכובע בפני התהליך הדמוקרטי המופלא שעובר על המפלגה, ובאותה נשימה לשים פס עבה ואדום על מפלגות האווירה, מפלגות הבלון הנפוח והריק, מפלגות שהדמוקרטיה היא מהן והלאה, מפלגות דיקטטוריות במלוא מובנה של המילה.
