את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עיתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת ויטנאם, שהייתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים שאין להם כל קשר לתקשורת.
העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עיתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בויטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוושינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העיתונאי נייל שיהאן בניו-יורק טיימס.
כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עיתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו-יורק טיימס. הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (
מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עיתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת.
כאן גילו המו"לית והעיתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העיתונות לגלות לציבור את האמת. הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקנית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת - נראה מיד את הדמיון.
אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת. המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האוביקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעיתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא שהוושינגטון פוסט הוא העיתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח. אולי אשבץ גם את המשפטים הבאים: מעבר לכל זה, הסרט כמובן ממחיש מחדש את חשיבותה של עיתונות חופשית. הוא רלוונטי לא רק לעיתונאים, אלא גם לראשי ממשלה שמאיימים על החופש הזה בגלל פרסום קלטת שלא מוצאת חן בעיניהם, או לטוקבקיסטים המאיימים על אנשי תקשורת רק בגלל שעשו את עבודתם ופרסמו אותה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
