אריזות מתוקות על מטען מר ונמהר <br>

לארוז היטב. בעטיפת בוהקות. למכור. למכור את התוכן באמצעות מכירת האריזה הקוסמת. להקפיץ את הכל על המציאה. להבין שחופש משמעו הזכות של מי שרוצה לקנות לייצר לעצמו את המוכר 'העושה עליו סיבוב', כמו שאומרים היום במקומותינו. לעורר מיד קינאה בלב כל מי שמחפש קונים ולתדלק אותם בייצרי מכירת אותה אריזה בצבע אחר, רק את האריזה, כי זה כך בצמתים הגדולים מהן יוצאות דרכים גורליות, התוכן יכול רק לדכא, והאריזה משכיחה את הכל, האריזה פותרת את הבחירה בין ימינה או שמאלה, או קדמה או מזרחה, או בין מה יהיה לבין חזרה מדכאת לתוך מה שכבר היה. למכור ויהי מה. לא להשאיר את ההוא האורז האדיב, המפתה האלגנטי, המתנה אהבים עם התמימים, לבד, בשוק הקולות, כאילו הוא בעל המונופול היחיד על הסחר המסחרר באריזות קוסמות.

ועכשיו יש שתי חבילות. בראשונה, בזאת שעוררה את קינאתם של הששים לקנות קונים ויהי מה, הארוזה בצבעים פסיכדליים, יש מטען שהולך עם האריזה. פצצה בנייר שאם מלקקים אותו, את הנייר, הוא מתוק על הלשון ועושה את הפצצה למתקתקת, ומיניה וביה בולעים גם אותה. בלי להרגיש. בלי לדעת מה בלעו. בלי משים. ואם בלעו, מתוקה ומתקתקת, היא תפוצץ מבפנים את השכל הישר של כל אדם, על הר-הבית ולרגליו, בירושלים ובבירות העולם. היא תגרש, היא תנקה את הממלכת ממעמידי פני יורשי בעליה מקדם, היא תפתור את כל הבעיות בהקרסתם על מי שמהווה בעיה, היא תעמיד את השופטים במקומם, ואת המחוקקים תעשה לדיינים, ואת הדיינים לצמיתים, והיא תיטול בשם החופש המוחלט, מיותר מדי ממשלה, ויותר מדי רגולציה, ויותר מדי פיקוח, ויותר מדי תקנות, ויותר מדי מלווים סוציאליים או פסיכולוגים או מומחים להרגעת דיכאונות, תלות מוחלטת בגחמות של המשחרר הלאומי, מכל דאגה ומכל התלבטות פסבדו ערכית או דמוי מוסרית. ומתוך פטיית העשן של הפצצה שהייתה כה מתוקה, תעלה כמו מאוב דמותו של המפתה הנוגה המחייך, מאביר העליונות המוחלטת זאת חבילה אחת. של הפתיין האלגנטי.

אבל החבילה השנייה של המקנאים שאינם יכולים לשאת את החרפה שהם לא אלה שמכרו את האריזה, החבילה שלהם ריקה. אין בה שום מטען. לא שמתפוצץ ולא שאינו מתפוצץ. הם לא רוצים לתת שום דבר לקונה המלקק אריזות מתוקות. הם רוצים רק לקבל ממנו את מחיר האריזה הזאת. הם נותנים לו ללקק כדי שילקקו משלהם ולא משל הפתיין ההוא, ובלי משים הם מוצאים עצמם מקדמים את האוריגינל, כי הרוצים באריזה, רוצים את המקור, לא את החיקוי, לא את הגנרית. הם לא מאמינים שיש לה אותו טעם. הם שבויים בחיוך הראשון שפגע באישון עיניהם האוהבות להתרחב, והבבואה של אותו ראשון, לא חשוב אם הוא מוכר גם מטען, טבועה, ומשכנעת, מתוך גלגל העין אל תוך קרוסלת המוח. בתחרות הזאת בין החיקוי לבין המקור החיקוי מעודד בהפוך על הפוך רק את המקור.

זה הסיפור. זאת הפתעת הבחירות שמנבאים אותה עם אמונה שלמה בעיקרון שנבואות הן נכונות אם מהנדסים אותן להתגשם, עוד לפני שהן מתגשמות מאליהן, אם מכריחים אותן להתממש, אם עובדים על זה, אם משתדלים, אם עושים יחסי ציבור ההופכים פטמורגנה לעובדה. והנבואות העתידות להתגשם רצות בחמדה. ואומרים עליהן שהן תהיינה כמו הפתעת הגמלאים השבעה הישישים המופלאים, ועל אלה שמזהירים כי אם תתגשמנה - תהיה מחר הפתעת הנגמלים, בניהם ובנותיהם של אלה שקנו את אריזה וליקקו אותה בששון משוחרר מכל עכבה, דור הנגמלים מן החופש שמכרו באריזה המרוחה הזיות לתמימים שנמאס להם מן הצמתים המעוררים רק מחשבות נוגות והרוצים בכל ליבם לשכוח את כל הבעיות שאין להן רק פתרונות כואבים, ואפשר לקנות אותם, בקלות, בקלות נונשלנטית כל כך.

ואולי לא. אולי, לא. אולי בכל זאת, הכל בלוף. גם הבלוף בעצמו הוא בלוף. גם האריזה. גם התוכן. גם החיוך. גם המקור. גם החיקוי. אולי. אם ירצה ה', אולי.