משל איסלנד איסלנד משמשת אותי כמשל למשבר הקשה העובר בימים אלה על האימפריה העסקית של
נוחי דנקנר, שהשלכותיה מדירות שינה מקברניטי המשק, כמו גם ממאות האלפים שכספי הפנסיה והתגמולים שלהם מצאו דרכם לחברות שבשליטתו של דנקנר.
איסלנד היא מדינת-אי בודדה בצפון האוקיינוס האטלנטי שמספר תושביה הוא פחות מאשר בתל אביב. ענף הכלכלה העיקרי שפרנס במהלך מאות בשנים את תושבי האי הוא דייג, בעיקר של דגי בקלה השופעים לאורך חופיו. לפני כשני עשורים חלה ירידה גדולה בכמויות הדגה וממשלת איסלנד החליטה להתערב ולהסדיר את תעשיית הדייג על-ידי הפרטתה. לכל דייג הוקצתה מכסה שהייתה מבוססת על השלל שלו בשנים עברו. המכסה הזו הייתה קבועה מדי שנה. מי שלא רצה בהמשך העיסוק בדייג הורשה למכור את המכסה שלו לאחר. בסופו של דבר התרכזו מירב המכסות בידיהם – או מוטב לומר, רשתותיהם – של הדייגים המקצועיים והיעילים, אלה שידעו למקסם את רווחיהם. ה
ממשלה אפשרה לבנקים להעניק אשראי לאותם דייגים תמורת מכסות הדייג שלהם ולרשום את המכסות הללו כנכסים במאזניהם. בארה"ב, כזכור, רשמו כך הבנקים את משכנתאות הסב פריים.
ראו הדייגים המקצוענים כי טוב והחלו "לחגוג" עם כספיהם מחוץ לארצם, בעיקר בבריטניה ודנמרק, בהשקעות בעסקים "יבשתיים" שהיו זרים להם לחלוטין, כמו רכישת רשתות מזון ואופנה ואפילו בנקים להשקעות. האשראי הזמין והזול הוליד לא מעט מיליונרים במדינה הקטנה. ואולם, כאשר החל המשבר הגדול בשלהי ,2007 שהתפוצץ במהלך 2008, מצאה עצמה איסלנד על עברי פי פחת לאחר שייבשו המקורות הכספיים והיא נזקקה לסיוע בינלאומי דחוף. הדייגים לשעבר גילו בדרך כואבת - שאין דומה שלל ימי לשלל יבשתי.
והנמשל? נוחי דנקנר (לעניינינו הדייג, למרות שהוא כמובן איש עסקים עתיר ניסיון ויכולות) הפך לדמות דומיננטית בחבורה מאד מצומצמת של טייקונים שהשתלטו על נתחים גדולים מהמשק הישראלי בלא הפרעה. בדומה לאיסלנדים, "הדייגים הישראלים" לא בנו את האימפריות העסקיות שלהם בכסף שהביאו מהבית, אלא בהלוואות מהבנקים והציבור, הכולל בין היתר גם פנסיונרים, אלמנות ויתומים. אלה הכספים שהממשלה העבירה מהצמדה לנכסיה לקופותיהם של אשפי שוק ההון, במחשבה שזה לטובת עמיתי הקופות וטוב למדינה. כל זמן שהכול התנהל בהתאם לציפיות לאיש לא היו תלונות, אבל כשהגלגל החל להתהפך, הסתבר כי האשפים הפיננסים והטייקונים הכול יכולים הם בסך-הכל אנשים בשר ודם. נוחי דנקנר, והוא כמובן רק דוגמא, הוכיח כי בדומה לדייגים האיסלנדים הוא מהמר בכספי אחרים בשיטת "מצליח": כל זמן שהרוויח נחשב לנער הזהב של הטייקונים. ברגע שההימור וההערכות המוקדמות נפלו, החל מסך הטפלון להיסדק.
ממשלת ישראל שהכשירה את התנאים לפעילות חבורת הטייקונים, התגאתה במשך חודשים רבים כי בדומה לאיסלנד בשעתה, אנו אי של שפיות המנותק מכל היבשות בהן מתחולל משבר כלכלי חריף. פעם אחרי פעם הזכירו לנו ביבי נתניהו, שהוא שר העל הכלכלי ו
יובל שטייניץ (להלן, קברניטי המשק) כי עלינו להתנהל בשיקול דעת, לא להתפרע בהוצאות הממשלתיות, אחרת נגיע למצבן הביש של יוון, ספרד או איטליה.
משל יוון החלטתי להתמקד ביוון כדוגמה כי ספרד ואיטליה הן מדינות גדולות בהרבה מישראל הן בתוצר הלאומי, באוכלוסייתן ובמשאביהן החומריים. הואיל והקברניטים לא סיפרו לנו מה שורש הבעיות ביוון, החלטתי לבדוק.
ובכן, יוון התנהלה במשך שנים כאילו אין מחר. מרמות הממשל הגבוהות ועד לרובדי האזרח הפשוט התגלו תופעות מדהימות של שחיתות, חוסר יעילות, שקרים. הדברים הגיעו לאבסורדים מדהימים. כך למשל, חוב פנסיוני שנתי של כמיליארד דולר לא נרשם בספרי הממשלה בעוד היא ממשיכה לשלם אותו. גיל הפרישה במשרות המוגדרות "מפרכות" הוא 55 לגבר ו-50 לנשים. יותר מ-600 מקצועות הצליחו להשיג את סיווג "מפרכים": ספרנים, קרייני רדיו, מלצרים, מוזיקאים ועוד כהנה וכהנה. שרים שפרשו ממשרותיהם עברו להתגורר באחוזות רחבות ידיים של מיליוני דולרים. בניגוד למה שקרה בארה"ב ובריטניה במשבר של 2008, כאשר האשימו בנקאים ואנשי כספים במפולת הפיננסית האדירה, ביוון התנהלו הבנקאים כבימים ימימה ולכן נותרו מאחור ולא נמנו על קורבנות אותו משבר. אבל הם לא יצאו צדיקים גמורים: את הכספים שהצטברו בקופותיהם, הכוללים גם את סיוע החוץ שיוון הייתה מקבלת כחברה בגוש היורו האירופי ומדובר במיליארדים, הם הלוו לממשלה. בדרך בה התנהלו ממשלות יוון והכספים הלכו לאבדון. בניגוד לאיסלנד בה הבנקים הביאו את המדינה לסף פשיטת רגל, ביוון עשתה זאת הממשלה לבנקים.
אבל בעיית הבעיות של יוון היא העובדה שלא גובים מסים. הונאת רשויות המסים היא לחם חוקם גם של פקידי השומה וגם של הנישומים. ההשתמטות מתשלומי מסים הגיעה לממדים בלתי נתפסים. ב-2009 התקיימו בחירות כלליות וגביית המס קרסה כמעט לחלוטין, כיוון שהממשלה ברצותה להישאר בשלטון לא עשתה מאמצים מיוחדים לגבות מסים מהאזרחים. לממשלה החדשה לקח זמן ממושך למצוא את הידיים והרגליים בספרי החשבונות רק כדי להגיע להכרה כי מדובר במערכת הרוסה.
נחזור אלינו. במחצית הראשונה של שנת 2012 הלעיטו אותנו כאמור שני קברניטי המשק כי מצבנו משופר וצריך להתנהל בזהירות. והנה בחודשיים האחרונים הם הודיעו כי יש "בור עמוק" בתקציב המדינה, שגם הוא יוחס למצב הכלכלי הרעוע בעולם. הפתרון הלא מפתיע לאזן את התקציבי היה בדרך העתיקה והטובה, מבחינתם, של הטלת גזירות על האזרחים על-ידי העלות מסים, ייקור מוצרים ושחיקת השכר. על דבר אחד הם לא נאמו: מדוע גביית המסים בישראל מאפשרת את גלגול ההון השחור, שהערכתו הנמוכה נוגעת בעשרים מיליארד שקל? כנראה הסכום הרבה יותר גבוה. זו בדיוק בעייתה הגדולה של יוון; אם אתה לא מצליח לגבות את המסים שמגיעים לך, אתה מועל בתפקידך כי זו חכמה קטנה להגדיל את צד ההכנסות באמצעות גזירות על הציבור שאיננו יכול להתנגד.
הממשלה אחראית שטייניץ יודע זאת. עובדה שהעלה לסדר היום את המושג של "מסים כלואים" – מסים של חברות זרות שלא שולמו – אבל עד היום לא פעל לגבותם. ההיפך. לפני שבוע הזהיר שאם לא יצליח בכך אל תיוותר לו ברירה אלא לגבות את המיליארדים... נכון, מהאזרחים. וזה לא היה איום סרק. במקרה הזה אכן מדובר באקדח עם כדור בקנה. רק הוא יודע מדוע הוא בכלל נזקק לאיום זה – הרי שר האוצר צריך להוכיח כי הוא ממלא את חובותיו גם מול בעלי היכולות והקשרים. הרי הוא אמון על המספרים ויודע את שמותיהן של כל החברות שמשלמות מסים בשיעורים מצחיקים והן יכולות להיכלל ברשימת המשתמטים גם אם הן עושות זאת בסמכות וברשות.
לפני שבוע פרסמה סוכנות הדירוג העולמית מוד'יס את הדוח התקופתי שלה על ישראל. הכותרות הראשיות הבליטו את קביעתה כי כלכלת ישראל היא חזקה. קריאה בתוך הדוח מגלה כי דירוגה של ישראל יכול היה להיות גבוה יותר אילו נהנתה מיתר יציבות פוליטית ולא נמצאו בה איים של שחיתות למרות יעילות הממשלה, השקיפות ושלטון החוק. תהפוכות חוזרות ונשנות מעכבות תיקונים פיסקאליים שעשויים היו לעזור לשמור את הגרעון בתוך המסגרת שנקבעה "מה שמצביע על מחויבות נמוכה של הממשלה לאחריות פיסקאלית, תקציבית". במלים אחרות, הממשלה אחראית, כלומר, ביבי ויובל.
אילו הקברניטים לא היו מתאהבים בדימויים לא מציאותיים הם היו מחויבים לדאוג לכך שייגבה המס האמיתי מכל האזרחים ומכל החברות (למי ששכח, אלה מסים שחובה לגבותם!) ובכך להימנע מהריטואל הקבוע של הטלת גזירות על האזרחים. הם היו מחויבים לפעול שלא יהיה מנהל בישראל המרוויח מיליון שקל לחודש ולא ישולמו דיבידנדים דמיוניים, לעתים ללא קשר לביצועי החברות.
למרות הרצון להיראות כמי שמשחקים בליגה של הגדולים יש לנו עוד הרבה מה לעשות בליגה נמוכה יותר. כי אוי לנו אם נגיע לא למצבה של יוון שנזקקת היום לכל סיוע חיצוני כדי לשרוד, אלא למדינות אחרות שההתנהלות הלא אחראית של ממשלותיהן הביאה אותן לסף של משקים מקרטעים. ולא מיותר להזכיר כי אצלנו - לאיתנות כלכלית יש קשר הדוק ליכולות הביטחוניות והצבאיות.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
