אך - ימי ההיי-טק העליזים!
כמה פעמים כבר קראת או שמעת את השורה הזו בעיתון או מחבר. ובכלל, למי מאתנו אין איזה חבר או חברה, שכן או בת-דודה, אח או מכר, שעבד במהלך השנים האחרונות בחברה היי-טק... ועכשיו הוא כבר לא.
כמה פעמים שמענו אנשים שמדברים על הימים ההם של החוץ-לארץ, האופציות, המשרדים היפים, השעות הארוכות, הרכב הצמוד, הכיף של ארוחות השחיתות במסעדות שבאיזור העבודה הממוזג, המלוטש, המלוקק המלו... תשלימו בעצמכם.
אך למרות כל אלה, חשוב לזכור שבחישוב פשוט, שלולא היו קמות כל חברות ההיי-טק והסטארט-אפ, הרי שכבר בשנת 1998 היו מימדי האבטלה בישראל מרקיעים שחקים, להיקפם היום - ואף יותר.
השבוע מתה בועת היי-טק נוספת. דווקא חברה קטנה, נטריאליטי שמה. עניין של מה בכך בימים טרופים אלה. אך בכל זאת סיפורה המשקף יותר מכל את מה שקרה שם בעולם ההוא - שרק אלה שחיו אותו, יודעים עליו כמה אמיתות, אשר זו שעתה יפה לומר אותן.
נטריאיליטי - חברה שפתיחה טכנולוגיה שעשתה טוב לרשתות תקשורת, היתה עוד חברה שמנהליה, כך לפחות על-פי השמועות, שדדו את קופתה.
מדובר בשלושה שעשו זאת הרבה בשנתיים-שלוש האחרונות: רפי פלד, טל יגרמן ואריה גבעוני, הנחקרים בעניין על-ידי רשות ניירות ערך. בנטריאליטי, ש"מתה" גם היא, פוטרו העובדים, שפנו השבוע לבית המשפט כדי שיאשר את פירוקה - רק כדי שיוכלו לקבל קיצבאות מסודרות מהביטוח הלאומי. רוב העובדים בנטריאליטי היו מתכנתים. ועתה, הם צפויים לתקופה ארוכה של אבטלה.
זה אינו סיפור רק על חוסר הצלחה עסקית, ההתנהגות המחפירה של המנהלים, או הפגיעה של שוק בעייתי. זה בעיקר סיפורם של אנשים, אשר רצו עתיד טוב יותר, ושהצליחו - לרגע קצר בלבד, למצוא עתיד כזה. אלה האנשים שעליהם נכתבות עכשיו כותרות אדומות בעיתוני הכלכלה. אלה שמפטרים אותם כלאחר יד, במאות ואלפים.
בכל הסיפורים הללו, לא מדובר במנהלים זוהרים, לא אנשי עסקים ולא עשירים באמת. אלה הפועלים השחורים של ההיי-טק. כאלה שהיו מתכנתים (מקדדי שורות, כמו שקוראים להם המנהלים אשר מפטרים אותם היום), טכנאים, מעצבי אינטרנט ומנהלי רשתות תקשורת. בוגרים של קורסים קצרים.
בשיא פריחת הענף, לפני כשלוש שנים, קראו להם המנהלים: גולגלות. כן כן, ממש כך. אסור לשכוח - למרות התדמית הזוהרת, הם נספרו כמו שסופרים פועלים סטנדרטיים לחלוטין בקווי ייצור של מפעלים. היום גם מפטרים אותם בהתייחס רק למספרים.
כל מה שמבדיל אותם מאלה שכן יצליחו למצוא בקרוב עבודה, היא העובדה שהם בוגרי קורסים שונים ומשונים, שכל תכליתם היתה - לייצר כח עבודה זול, מהר ככל האפשר. אלה שהצליחו להיוולד במשפחות הנכונות, 'הלכו עד הסוף' ולמדו במסלולי התארים המלאים של האוניברסיטאות והמכללות - המהנדסים ובוגרי מדעי המחשב.
אם תסתכלו על כותרות העיתונים בתחילת שנת 1997, פחות או יותר בתקופה שבה קמה נטריאליטי, תמצאו תמונה עגומה מאוד של שוק העבודה בישראל. מדובר בתקופה בה הגיעו מימדי האבטלה בישראל להיקפים של תחילת שנות ה-90', כלומר לסביבת ה-7%.
אסור לשכוח, שבאותה תקופה הגיעו מימדי האבטלה באזורים שבהם לא התפתחה תעשיית היי-טק, ליותר מ-15% (!) בממוצע.
צעירים שסיימו את שירותם הצבאי, ולא היו עשירים מספיק כדי לעבור את הבחינות, או המכינות ללימודים האקדמאים בתחומי הטכנולוגיה, הלכו ב-1995 ללמוד בקורסים לתכנות, עיצוב וניהול רשתות תקשורת. הם עשו זאת, כי הם ידעו שזו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם, להיכנס אל עולם ההיי-טק, כלומר - לעתיד אמיתי של תעסוקה וקידום אישי.
לו היו אותם בוגרי צבא נאלצים לבחור להם ב-1997 מקצועות "אמיתיים", הרי שכבר אז היינו רואים כיצד ישראל אינה דואגת לאזרחים הצעירים שלה, שעל כתפיהם היא אמורה להמשיך אל העתיד. האנשים האלה, שעבדו בחברות שאנו קוראים להם "בועות", ניהלו פרויקטים, עבדו כמו משוגעים עד השעות הקטנות של הלילה, הלכו לישון לפנות בוקר, כשבארה"ב הסתיימה המצגת של אנשי השיווק של החברה, "אכלו" קולה ו"שתו" מרורים, כשהפרויקטים נדחו על-ידי הלקוחות בחו"ל נצטוו לעבוד בסופי השבוע, כי היה עליהם לעמוד בדד-ליין מוגזם, נאלצו לוותר על בילוי זמן כלשהו עם החברים, הנשים, הבעלים, הילדים - כל זה, כדי להבטיח את עתידם?
לא - כל זה, מפני שלרבים מהם לא היתה ברירה אמיתית.
כל זה, מפני שאלה מהם שלא היו מוכשרים מספיק, מנוסים מספיק, עשירים מספיק - כלומר, רובם, היו יכולים לבחור במעט מאוד אלטרנטיבות. העיקרית בהם היתה לנסות ולהיכשל, בשוק העבודה "הרגיל" אשר קרס באותם ימים.
הכותרות של חורף 1997, מדברות על אלפי עורכי דין מובטלים, עשרות אלפי מנהלים מוכשרים שאינם מוצאים מקום עבודה, מאות אלפי מובטלי בענפי התעשיה המסורתית (ברזל, בניין, טקסטיל וכדו').
מי אינו זוכר את מגרשי הכדורגל המלאים של עורכי דין, אשר לרובם ניבעו הכותרות, אבטלה מיידית. הכיצד זה אותם עורכי דין, בוגרי מנהל עסקים, פסיכולוגיה, תקשורת, עיצוב ועוד, לא נוספו אז לסטטיסטיקה המכעיסה של חיילים משוחררים מובטלים?
התשובה כאמור, היא - בועת ההיי-טק.
האנשים הרבים הללו, הלכו לעבוד בתעשייה היחידה שחיה אז בישראל. והאשמה למותה מונחת באופן ישיר, על כתפי ההנהגות המתחלפות שלנו. ממשלות נתניהו, ברק ושרון אשמות באופן ישיר לכך ש"פועלי" התעשיה הזו לא זכו לתמיכה אמיתית.
חברות סטארט-אפ רבות מידי לא קיבלו הנחות במיסוי. המשקיעים תמיד שילמו על השקעותיהם מיסים מוגזמים, לעומת השקעות במפעלי תעשייה. אך ההתעלמות החמורה בנושא ההיי-טק, היתה דווקא בתחום החינוך.
במקום לעודד תלמידים שפנו ללמוד מקצועות בענף, מחד - הקשו עליהם האוניברסיטאות, ומאידך - לא תמכה בהם הממשלה, ובכך מנעה מהם סיבסוד הגיוני, שיאפשר להם לצלוח שלוש שנות לימודים או יותר.
ההשקעה בחינוך הגיעה כמעט לאפס, בימיה השמחים של בועת ההיי-טק, ולו השכילו המנהיגים להבין את החשיבות שלה, לתכנן את מפת ההשכלה בישראל לטווח ארוך ולתמוך באוכלוסיית לומדי הטכנולוגיה - הרי שבמקום עשרות אלפי מובטלים, שלמדו בקורסים בני 6 חודשים - היינו היום מדינה של מהנדסים, שלפחות חלק גדול מהם, היה מסוגל למצוא עבודה.
שמות קשורים
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
