בארבעה בינואר 2006 הובהל ראש הממשלה אריאל שרון לבית החולים הדסה בירושלים. שבץ מוחי נוסף, שבועיים בלבד אחרי שקיבל שבץ קל אחריו חזר לתפקד כרגיל. למחרת היה שרון צריך לעבור, על-פי התוכנית, ניתוח להסרת מום מולד בלב. את הניתוח ההוא הוא כבר לא עבר. המום המולד יישאר עד יום מותו.
שרון עזב כשהוא היה באחד מרגעי השיא של חייו. על-פי הסקרים הייתה אמורה לקבל מפלגתו החדשה, קדימה, לפחות 40 מנדטים. באמצע המערכה הוא נטש לחיים בבית החולים, ואפילו דברי הספד לא נאמרו עליו.
בתקופה הראשונה לא רצו להתייחס אליו בלשון עבר, בגלל התקווה שיתעורר. ככל שעבר הזמן, נשכח אריאל שרון וכמעט נעלם לחלוטין. ברגעים הראשונים עוד ידעו כולם ועקבו בדריכות מחוץ לכותלי בית החולים אפילו לאיזה קומה הוא עובר ואיזה טיפול הוא מקבל כעת. היום, ספק אם מרבית הציבור יודע היכן הוא. בהדסה, בתל השומר או בבית לווינשטיין.
ההשפעה הישירה עם לכתו, הייתה על מפלגתו. למרות הניסיונות להחיות את רוחו, קיבלה המפלגה 29 מנדטים במקום ה-40 שציפו לה. אהוד אולמרט נכנס לתפקיד מהדלת האחורית, מבלי שנבחר על-ידי שום גורם, שכן עדיין לא היה גוף בוחר במפלגה, עד היום למעשה.
ראש הממשלה אולמרט נבחר, לקח איתו את עמיר פרץ כשר ביטחון ובתוך זמן קצר ישראל מצאה את עצמה במלחמה. הציניקנים אמרו שאריאל שרון ישן, כי הוא כבר היה בסרט הזה.
וברצינות, אין לדעת כיצד היה נוהג ראש הממשלה הגדול בנושא הלבנוני. הוא נכווה לכל החיים בגלל הרפתקאותיו בארץ הארזים וסביר להניח שלא היה ממהר, כפי שמיהרה הממשלה הנוכחית, להיכנס לעימות נוסף שם. אחת ההוכחות לכך ששרון התרחק מלבנון כמו מאש, הייתה כאשר בכל תקופת כהונתו ראה כיצד החיזבאללה מתחמש ומתקרב לגבול, אך לא עשה דבר.
במקביל, הפעולה העיקרית של שרון בזמן כהונתו כראש ממשלה - היציאה מרצועת עזה - עלתה גם היא באש ותמרות עשן. עזה היום בוערת וחרבה. ההסברים של ראש הממשלה על כך שההינתקות תביא פתח לתקווה, עלו גם הם בעשנה של עזה הבוערת. מאז יצאה משם ישראל, בונה לעצמו החמאס צבא, התחמושת נערמת שם במאגרים עצומים, וציר פילדלפי שטובי חיילינו קיפחו את חייהם רק כדי לשמור עליו אטום, הפך לכביש אקספרס מעזה למצרים.
חלום ההינתקות שהתנפץ, פוצץ גם את חזון ההתכנסות של ראש הממשלה הנוכחי. וכך למעשה נותרה הממשלה בלי דרך, בלי תוכנית, בלי כיוון ובלי בשורה. פרשות השחיתות בהם היה מעורב אריאל שרון, מתגמדות לעומת הפרשות של ראש הממשלה הנוכחי.
מאז הלך שרון ופרש לשנתו העמוקה, נראה שאין יותר על מי לסמוך. שום רשות מרשויות המדינה לא מתפקדת כמו שצריך. אהרן ברק פרש מבית המשפט העליון. הרמטכ"ל, סרבן ההתפטרות, נתפס בעיני הציבור כלא ראוי. שר הביטחון נחשב לבדיחה. שלא לדבר על מפכ"ל המשטרה.
שרון עשה הרבה טעויות. כמעט בכל דבר הוא שגה. אבל הוא היה מנהיג. הוא היה הסבא של כולם, והמנהיג האולטימטיבי. הוא לא ידע כל כך לאן הוא הולך, אבל כולם הלכו אחריו. ישראל איבדה את זה. מי יודע לכמה זמן.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
