אני לא יכולה לזכור את כל חיילי צה"ל האהובים והיקרים שנהרגו במלחמות ישראל - למעננו. זו משימה בלתי אפשרית הלב נשבר. "בחרתי" 2 חיילים מתים - הם "החיילים שלי", אותם אני זוכרת ומנציחה בדרכי. מדחת יוסף ז"ל ורס"ל איתמר איליה ז"ל נמצאים בפרוזדור לבי ושם יישארו לעולמים.
לפני 10 שנים שמרתי באלבום כתבה על רס"ל איתמר איליה ז"ל מערד, לוחם בשייטת 13, שנפל באסון השייטת בדרכו לפעילות בעיירה אנצרייה בלבנון ב-5 בספטמבר 1997. בן 21 היה במותו. לא הכרתי את איתמר ז"ל, שהיה צעיר ממני בכמה שנים. חשבתי לעצמי שאסור, לא צודק, ואין מצב שאשכח מלאך, יפה תואר, שחייך אלי מהעיתון. איתמר חייך ואני בכיתי. על חייו שאבדו, חלומותיו שלא יתגשמו. רציתי לשלוח מכתב תנחומים למשפחתו אבל לא היה לי אומץ. מה כבר יכולתי לכתוב? אין נחמה.
אני לא נמנית עם המשפחות השכולות, ולא שילמתי מחיר דמים לחיות בארץ הזאת. על-פי נתוני משרד הביטחון, מאז שיצאו ראשוני המתיישבים היהודים מחוץ לחומות ירושלים והחלו בהקמת שכונות יהודיות, נרשמו 22,305 נופלים במערכות ישראל. לימים, כשאיבדתי את אבא שלי ז"ל, הבנתי בלב, (לא בראש), מה זה לאבד נשמה אהובה. חשתי את כאבן של המשפחות השכולות. האור שנכבה לפתע. הזמן שנוקף מכריח אותן להתרגל לייסורים, לאובדן, לאבל, לכאב, לתופת, לשכול, לחוסר, לחסך, לנכות, לשבר, לדקירה, לפציעה, לקריעה, לתוגה, לכעס, לשריפה, לתסכול, להפסד, לעיוות, לזעקה, לאפלה, לחושך - לשואה הפרטית. הזמן אינו מקהה את הכאב. עם הזמן הכאב אינו גובר ואינו פוחת. הכאב תמיד יהיה גדול על כתפיהן הצרות של המשפחות השכולות. לעולם הן לא תנצחנה את הכאב - הן מופסדות. אי אפשר להתמודד עם המוות. נמלה יכולה להתמודד עם פיל?...
יכולתי לזכור חייל אחד. גיבור שעליו אזיל דמעה ואדליק לזכרו נר. רס"ל איתמר איליה ז"ל נטמן בבית העלמין הצבאי בערד. מאז שנפל ועד היום אני מדליקה, מדי יום הזיכרון, נר נשמה לזכרו. יום אחד אניח פרח על קברו ואצדיע. הלוואי ואפגוש את משפחתו. הם בטח אנשים מופלאים אם גידלו בן לתפארת. נראה לי שאם זוכרים את המתים הם לא באמת מתים...
כעבור 3 שנים הזדעזעתי כיצד צה"ל, הגדול, הפקיר את מדחת יוסף ז"ל שנהרג בראשון לאוקטובר 2000 בקבר יוסף באינתיפאדה השנייה. מדחת יוסף ז"ל, נפגע מקליע בחזהו, שירה צלף פלשתיני. למרות שמצבו התדרדר, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, החליט שלא לפנות את מדחת וחבריו ממתחם הקבר. ברק הורה להמתין לג'בריל ראג'וב (ראש המנגנון המסכל הפלשתיני דאז), שיפנה את מדחת הפצוע. השעות חלפו והמחבל לא הגיע. מדחת דימם למוות. בן 20 היה במותו. מדחת יוסף ז"ל הוא החייל השני שנחקק על לוח לבי. את העוול שנעשה לא אשכח ולא אסלח לעולם. היום אדליק לזכרו נר ואבכה.
לאחר מותו של איתמר איליה ז"ל, נמצאו במחברותיו כ-20 שירים שכתב. אחד השירים נקרא: "מוכרת פרחים":
עומדת שם, חנות צפופה המון פרחים
בדליים ירוקים וכתומים,
מוקפת רגשות, עוצמות כאב,
מה לך נשאר מזה?
כל האהבה, פרחי האהבה
ופרח לחתונה וזר לשבת
וסידור ללוויה.
ואת חותכת ונותנת
ובסוף היום מה?
כל תאוותם אדום, נאמנותם צהוב
תקוותם לבן וכתום וסגול וכחול וירוק
וירוק וירוק.
לפעמים מסתכל בך מבעד לחלון הראווה
ההשתקפות שלי שלך מבעד לעלים.
הייתי לוקח אותך למקום אחר
אבל מה בסך-הכל יש לי לתת לך?
יהי זכרם ברוך.
