אני חש בחסרונו של יצחק רבין בחיינו הפוליטיים והציבוריים כבר 12 שנה. לא מפני שהיה כליל השלמות. להפך, היו לו חסרונות רבים אך מעלותיו היו רבות מחסרונותיו. הוא היה בן-אדם רגיש, עם כל החספוס בהתנהגותו כלפי חוץ. הוא היה אדם ישר, דובר אמת, שונא חנפנות וצביעות, אינו מבטיח דבר שלא יוכל לקיים. הוא היה מצביא נועז, אך היסס ובדק עצמו לפני מתן כל פקודה כדי להיות בטוח שהפעולה מתוכננת כראוי ושלא ישפך דם לשווא.
לאחר אנטבה הסביר לי פעם: "אני לא הייתי מוכן לאשר את המבצע לפני שהיה בידינו מלוא המודיעין האפשרי ודרכי מילוט במקרה של תקלה. המודיעין נתקבל על-ידי גנדי שחזר מפריז ולאחר שנציגי המוסד קיבלו הבטחה לסיוע מקניה, רק אז הסכמתי". כזה היה רבין. הוא היה מוכן לקחת סיכונים מחושבים, רק אם היו מבוססים על מידע מהימן.
בנאומי הזיכרון דיברו על דרך השלום שלו. לא הרבו לציין כי הוא היה ראש ממשלה חברתי, האחרון שהיה לנו עד כה, שביצע שינויים משמעותיים בסדרי העדיפויות. העלה את החינוך לראש סדר העדיפויות ונלחם בשחיתות.
בימי הזיכרון לרבין צריך לדבר על דרכו ועל לקחי תקופת כהונתו וסיומה הטראגי. צריך לדבר על משמעותה של דמוקרטיה בישראל שבה קיים חופש ביטוי וויכוח, אך לא חופש הסתה.
איני מתייחס לתעמולה בעד הרוצח. לדעתי, הלובי בעדו נחל תבוסה ניצחת - הוא חיזק את המחויבות של המחנות הפוליטיים למנוע כל אפשרות לשחרורו מן הכלא אי-פעם בעתיד. נעשה להם מעשה בלעם בהפוך על הפוך: הם חיזקו את זכרו של רבין במקום להחלישו ונכשל הניסיון ליצור זהות בין הרוצח לנרצח.
חבל רק כי כל אלה המכים על חטא היום לא פעלו נגד המסיתים אז. החברה הדתית-לאומית והמתחלים הכועסים ובצדק על הניסיון להדביק להם תווית אשמה כלשהי למעשהו של הרוצח הנתעב. הם לא אשמים אך הם לא עשו די כדי לעצור את ההסתה ולאחר הרצח הנורא הם לא פעלו כדי לחשוף את שמות המסיתים, הרבנים שפסקו "דין רודף" ומעריציהם. השמות ידועים להם וכמה מהם עדיין מכהנים בקודש. החברה החילונית אילו חלילה היה קמים מתוכה מסיתים לרצח פוליטי היתה ממהרת יותר לפעול נגדם.
עתיד החברה הישראלית תלוי בהפקת הלקחים תוך הידברות אמת כדי למנוע עוד מעשה דומה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
