כמעט מדי יום, מפרסמים העיתונים היומיים בישראל סיפורים מסמרי שיער על המתרחש בקרב הנוער הישראלי ברחובות העיר, במועדונים ובמגרשי הספורט. פעם, לפני כ-25 שנים, כשהייתי עורך בעיתון יומי, הגיע סיפור חדש ומפתיע למערכת הלילה. "צעיר בן 16 דקר את חברו באתר בילוי. זה הסתיים בפציעה קשה".
עיתונאי ותיק שעבד עמי האיר את עיני ואמר לי: "דע לך, זה אומנם חידוש שצעיר דוקר צעיר, אבל מהיום ואילך זה ילך ויחמיר למימדים שלא חלמת עליהם". הוא צדק. ועד היום חלפו שני עשורים ומחצה, ודקירות בין בני-נוער איננה ידיעה רצינית שתופסת כותרת, אך מאחר שאנחנו עיתון נקי המכבד את עצמו, לא נעלה כאן על הכתב את שלל אירועי הפשע המגוונים המתרחשים מעבר לגדר, כאשר כל פעם מחדש, העיתונאים מופתעים לא פחות מהמשטרה. אין סוף לדמיון המרושע, המקבל יישום מבהיל ומבחיל במקומותינו.
השבוע פורסמה הידיעה הזו: כמה נערים מבת-ים נעצרו על-ידי שוטרים ופקחים כשהם רוכבים על אופניהם ומתעללים ביהודי קשיש בן 75, שהלך לתומו ברחוב. הם מעולם לא הכירוהו. לא יודעים מהיכן הוא. סתם. הם החליטו שהוא הקורבן שלהם. הם הסתובבו סביבו עם אופניהם, הטיחו בו עלבונות, ירקו עליו, דחפו אותו, הפילו אותו על הרצפה ופגעו בו באופניהם. זה נמשך דקות ארוכות כמו נצח. הקשיש חשש לחייו וניסה להזעיק עזרה בצעקות. מן השמים ריחמו, וצוות שוטרים שחלף בסמוך הבחין בהתעללות ופתח במרדף אחרי החבורה שגילם נע בין 13 ל-15 שנים בלבד. זה יכול היה להיגמר באסון.
חקירת הצעירים העלתה עוד כמה מעשים ונדאליים שהם אחראיים להם. אחד מהם כמעט הסתיים בתאונה קטלנית. הם נהגו לזרוק גולות לעבר נהגי מכוניות נוסעות, ולא אחת היו נהגים שאיבדו שליטה על רכבם ובנס לא פגעו בהולכי רגל.
והנה לפניכם סיכום האירוע המחריד, מילה במילה מפיו של ראש אגף החקירות של משטרת מרחב הירקון, מאיר כהן: "בכל פעם שאנחנו חושבים שהגענו לשיא, אנחנו מוצאים דבר גרוע ממנו. מדובר במקרים חמורים ומעוררי חלחלה. במקרה עם הקשיש בן ה-75, למרות שהוא לא נפגע, מדובר בפשע. החלטנו לנקוט עם נערים אלה בכל חומרת הדין ולהעבירם לבית משפט לנוער בראשל"צ, שם נבקש הארכת מעצרם". עד כאן השוטר החשוב - כהן.
שרת החינוך הגב' יולי תמיר לצורך העניין, לא הגיבה לתקשורת, וגם אם היתה מגיבה, היתה זו תגובה שאיננה ממין העניין. וכי מה תאמר: זה מזעזע, זה חמור, נדאג שישוחחו על כך בשיעורי האזרחות. אז ישוחחו על כך בשיעורי האזרחות, נניח. תוצאה טובה לא תצמח מזה, אין בכך שום ספק.
מי אשם?
לפני שנים רבות סיפר לי אב צעיר לילדים רכים, כי הוא נתקל בבעיה חינוכית קשה עם אחד מבניו. כל הניסיונות למצוא פתרון לבעיית ההתנהגות שלו עלו בתוהו. המחנכים אמרו נואש, המנהל הרים ידיים, היד הקשה לא בדיוק הועילה, גם הלטיפות לא הביאו מזור. המבוכה היתה גדולה. הילד הלך והתפרק, פרק עול, ואף אחד לא ידע היכן לשים את האצבע לתיקון המצב.
"הייתי במבוכה נוראה. הייתי חסר אונים", סיפר לי אותו אב. "היה מי שהציע לי לגשת לאחד מגדולי מחנכי הדור, יהודי ישיש ורב ניסיון, ולהיוועץ בו. אמרו לי שניסיונו העשיר יכול להועיל לי. ניגשתי לביתו, ורק אחרי שעה ארוכה הוא התפנה אלי. נכנסתי עם אשתי, ופרשנו לפניו את מסכת ייסורינו עם בננו הבכור. מכת בכורות ממש. הוא חצוף, הוא עצלן, הוא מכה, הוא בורח מבית הספר, הוא אינו שומע בקולנו ולא בקול מחנכיו. הוא הופך את החדר, הוא פשוט בלתי נסבל. ניסינו הכל. ממש בכינו לפני אותו מחנך דגול, שהביט בנו בעיניים טובות שופעות נחמה. אחרי שתיארנו לפניו את כל עלילות בננו בן ה-8, ביקשנו בדחילו ורחימו שיתן לנו עצה. וכן כמובן הוספנו, שלילד לא חסר דבר. יש לו חדר פרטי, ואופניים ושפע משחקים וסבתות אוהבות, ומה לא? עצה כבוד הרב, רוצים עצה!
"אחרי דקות ארוכות של שתיקה, הביט בי הרב המחנך ואמר לי משפט אחד, משפט צורב בן כמה מילים ששרף את לבי כמכוות אש. "אין ילד רע, איש צעיר, יש ילד שרע לו". עכשיו לכו וחפשו מה בדיוק רע לו". "הוא לא דיבר יותר, אבל מן השמים ריחמו עלי, יצאתי מסוחרר מביתו ובלבנו גמלה החלטה לחפש מה בדיוק רע. מצאנו מה רע לו. וברוך השם".
חלפו להן כמעט 20 שנה מהסיפור הזה, הילד ההוא שהיה בלתי נסבל כי היה רע לו, הוא כיום אברך נשוי אשר מרביץ תורה לעילא ולעילא. אך לא בזאת עסקינן.
רע להם. רע להם מאד לאותם ילדים קטנים המתחנכים בכבשני התופת המקולקלים של החינוך הבאוּש. דוחסים בהם חומרים אינסופיים של אלימות מכל כיוון אפשרי. הם חשופים לכל הפשע והרשע התקשורתיים מול המרקעים ומסכי המחשב, הם מורעלים ללא סוף בסיפורים איומים שהנפש היפה סולדת מהם יומם ולילה ללא הפוגה. מחקרים אמריקנים גילו שצעיר עד גיל 18 לערך בחברה המודרנית נחשף לכ-100,000 (!) מעשי אלימות מסוגים שונים. האלימות, הרוע, הזדון, הבגידה, התככים, הנקמה, העריצות שוקעים אט אט לנשמתו האומללה ועושים בהם שמות ממש.
ומה יעשה הנער ולא יחטא?
מאין למדו נערים בני 13 שנאה ונקמה כלפי סבא זקן? הלוא במשך דורי דורות חונכו ילדי ישראל בכל אתר ואתר לכבד ולהדר פני זקנים. דמות הסב הזקן והטוב תמיד היתה לשם ולתהילה, מי העלה בדעתו שנכד זעיר יהיה מסוגל לפצוע ולבזות את סבו?
הם, ריבונו של עולם, אינם ילדים רעים. רע להם. רע להם מאד. קיתונות של רוע הוחדרו ללבם ונפשם והנשמה הטהורה מקיאה זאת. אבל הגוף התאוותן והנפש העכורה פועלים פעולות של רוע חיצוני, כדוגמת הנ"ל, אולי מתוך כוונה נסתרת להיטהר מהטינוף שהוזרק לתוכם. הם - בני התשחורת האומללים - אינם יכולים להצביע על מקור הרוע הטמון בתוכם שעושה להם רע, והופך אותם רעים, ולכן הפעולות הנפשעות הללו ראויות להרבה רחמים מצידנו, ולשפע תפילות, שהקב"ה יעטה עליהם ממרומים, רוח של קדושה וטהרה, רוח של תשובה.
דיני נפשות
המאבק על נפש הילדים בישראל הוא בעיצומו, ונמשך כבר עשרות שנים, ללא חת. מאבק זה שני פנים לו. הראשון, על מוסדות החינוך שלנו העוסקים בהצלה ובקרוב ילדי ישראל רובץ עול כלכלי כבד ולא פשוט של קיום יומיומי. משרדי החינוך והאוצר - חדשות לבקרים - גוזרים גזירות שנועדו לנגוס בפת הלחם החרבה שהוקצתה לנו לא בצורה שוויונית. יש מנהלים אשר מנהלים מאבקים של הישרדות לא פשוטים, הן בערים הגדולות והן בערי השדה, העיקר לשמור על צאן קדושים זה, הבא מן השכונות ומבתי המצוקה, בתוך אוהלה של תורה.
לפני שנים מספר בכנס מנהלים בביתו של מרן מאור ישראל שליט"א, שמענו אותו זועק מקירות לבו ובעיניים דומעות: "לפני שמחליטים להוציא ילד מבי"ס שלנו, צריך להושיב סנהדרין, כי זה דיני נפשות! ".
ללמדנו עד כמה נוראה היא החלטה להעביר בן-ישראל למוסד חינוכי אחר, רחמנא ליצלן, אשר שם אין מקנים לו ערכי אמונה ויהדות צרופים, ולאן זה יכול להדרדר. כמה חשיבה, שיקול דעת, אהבת ישראל ותפילות צריך להשקיע לפני שאומרים נואש ומשלחים תינוק מחוץ לביה"ס. הלא אפשר להצטמרר מן העובדה שמא תינוק זה של היום, עלול להפוך לפושע של מחר.
המלמדים של טרוצקי
מספרים על ה"חפץ חיים", כי באחד הימים בא להתברך ממנו ראש ישיבה חשובה ברוסיה, החפץ חיים גירשו מחדרו בבושת פנים ולא היה מוכן לראות את פניו, כששאלוהו מקורביו מדוע אינו מוכן לקבל ראש ישיבה חשוב זה אשר כולם מקבלים את פניו בזרועות פתוחות. והוא השיב כי אותו ראש ישיבה מכובד בשיקול דעת קר, הרחיק מישיבתו בחור יתום אשר היה שובב גדול. וכל תחנוניה של אימו האלמנה נפלו על אזנים ערלות, ואותו הבחור היה לייב טרוצקי "וזה יצא לתרבות רעה והפך להיות אחד ממנהיגי המהפכה הקומוניסטית, אשר במצח נחושה הכריתה את היהדות והתורה מיהודי רוסיה, והפכה את רוסיה לשממה ושממון. הכל מוטל על כתפיך", סנט בו ה"חפץ חיים" וביקשו לעזוב את המקום. והדברים נוקבים עדי תהום.
הנערים שרע להם מבת-ים, אילו למדו במוסדותינו, לא היו מדרדרים לדיוטא התחתונה. אך אם נחדד במעט את הנזיפה של ה"חפץ חיים" לאותו ראש ישיבה, הלא על כתפינו העסקנים ורבני הקהילות מוטלת חובה כבדת משקל ואחריות, להלחם על כל נפש, כדי למנוע יצירת עוד "טרוצקים" לסוגיהם ולמיניהם. מאבקנו איננו רק מול משרד החינוך אלא גם מול הרשויות וראשי הערים. לא אחת ולא שתיים אנו נתקלים בראשי-ערים אשר שמים להם למטרה להתעלל ולהתעמר בתלמודי-תורה ובישיבות. הם ויועציהם המשפטיים, מחפשים וחופרים בלשון החוק כל מיני סדקים ופרצות, העיקר לא לתקצב, לא לתת, לא לשפץ, לא לקדם. לסגור חשמל, לסגור את ברזי המים ולהקשות בכל דרך אפשרית.
רבים מהם עושים מעשיהם כזמרי, מגלגלים עיניים צדקניות, ומבקשים שכר כפנחס. בשביל להעביר תקציב לכולל או לישיבה, הם יספרו לך כמה התקנות והחוקים מגבילים וזה כמעט בלתי אפשרי, אולם באותה נשימה מעל כל חוק ותקנה הם מעבירים עשרות מיליוני שקלים להקמת איצטדיונים ולקבוצות כדורגל וכדורסל.
רבים הם העסקנים אשר מפתחים חרדות ופחדים מפני ראשי רשויות ושרים, מסתפקים בכבשת הרש הצנומה והחולנית, ומתעלמים ממצוקת הכלל. הם חושבים להישג גדול קבלת תקציב עלוב עבור מוסד פלוני, בעוד הם מעלימים עינם מצרכיו של מוסד פלמוני. ואין דמו של זה סמוק מדמו של זה. ודי לחכימא.
חובה שייאמר וייכתב, כי מי שאינו מבין שהתנהלות זו מחזקת את רודפי היהדות, במידה רבה הוא לפעמים שותף לה. מי שאינו משמיע זעקת כאב מהתנכלות מתמשכת במוסדות תורה אחרים, לא מן הנמנע שהוא שותף גם לרדיפתם, והדברים עדינים נוקבים וקשים, וצריך הרבה צלילות דעת כדי להבין ולקלוט איפה אני נציג של הכלל, והיכן בדיוק אני פוגע בפרט.
מה שברור, שאם לא נאפשר - כעסקנים ופעילים - צמיחת כל מוסדות התורה והחסד, באופן שיוויוני והרמוני, בבחינת איש לרעהו יאמר חזק, יתכן שאנו "המלמדים של טרוצקי", שמרגישים שחינכנו ופעלנו ועשינו, אבל לאמיתו של דבר, פגענו, הרסנו, קלקלנו. השם ירחם. ואין מקום להאריך.
מאמר החכם
האיש הטוב - עושה טוב לאחר, ללא סיבה - אלא בשביל שהוא טוב.
(רבי אברהם סבע)
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
