חוקי אבל מזיק

ביום שלישי השבוע התרחש אירוע חשוב ומשמעותי בתולדות יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל: בכניסה לאום אל-פחם התקיימה הפגנה של הימין הקיצוני הישראלי, בהנהגת ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר. ההפגנה התקיימה בעקבות פסיקת בג"צ, כי זכות הבעת הדעה באמצעות הפגנה בלתי אלימה גוברת על כל שיקול אחר, וכי מכיוון שאין לסתום פיות, לא לימין ולא לשמאל, ומכיוון שאום אל-פחם היא שטח ריבוני ישראלי שחלים עליו כל חוקי המדינה, בדיוק כמו כיכר רבין בתל אביב או כיכר ציון בירושלים - אין למנוע בה הפגנה של כל המבקש זאת.

החלטה זו של בג"צ מסתמכת על החוק היבש, ומבחינה זו היא החלטה נכונה וראויה. אלא שזוהי בדיוק דוגמה לכך שיש דברים שבג"צ - והחוק שבהשראתו הוא פוסק - אינם הזירה הנכונה לדון בהם, שכן עיקרם הוא ההתייחסות הראויה ליחסים בין מגזרי אוכלוסיה בישראל, שכידוע - עשויה פסיפס מגוון ומורכב של עדות, קבוצות ומסורות. בנושאים רבים הקשורים להתנהלות הראויה במרחב הציבורי, החוק אינו הקריטריון לקביעת הראוי והלא-ראוי, אלא התחושה שיש להימנע מלהכעיס את האחר, גם אם ההתנהגות המכעיסה אינה נוגדת את החוק. כך למשל, עניין הרעש באזורי מגורים: על-פי החוק מותר להרעיש עד השעה 11 בלילה, אך האם ראוי לעשות זאת בסביבה שבה גרים ילדים רבים? כלומר, במצבים רבים על הציבור להפעיל שיקולים שמעבר לחוק, ושהחוק אינו יכול להסדירם.

כזהו בדיוק המצב של הפגנת ימין קיצוני באום אל-פחם. הפגנה זו אינה אלא התרסה מיותרת ומתיחה בלתי-נחוצה של יחסי יהודים-ערבים במדינה. אירוע זה מעניק לשונאי ישראל (וכאלה יש לא מעט דווקא באום אל-פחם) עילה לטעון שהימין הקיצוני שולט במדינה, והראיה - תוצאות הבחירות, ורוחות ה"שנאה" וה"גזענות" מבית מדרשו של ליברמן, שמתחילות לנשב ברחבי ישראל.

הבעיה אינה רק מה אומרים אלו או אחרים, אלא שיש לצערנו מי שמתרגם את המילים למעשים, וההסתה נגד ישראל שתישמע מפי שונאיה עלולה להפוך למעשים של אלה שרק מחכים להזדמנות. ההיסטוריה של נחל עירון בכלל ושל אום אל-פחם בפרט אינה דבר של מה בכך: רבים מן המחבלים שפוצצו אוטובוסים במהלך האינתיפאדה השנייה הגיעו מצפון הגדה - מג'נין ומסביבתה, עברו את הקו הירוק באזור נחל עירון, ובחלק מן המקרים היו אלה תושבי אום אל-פחם שהלינו אותם לפני שעלו לאוטובוס או הסיעו אותם למקומות הפיגוע באזור הצפון.

בעזרת ה' ובזכות פעילותן הברוכה של זרועות הביטחון והגדר חדלו האירועים הללו, ולאף אחד מאיתנו אין חשק לחזור לאותם ימים עצובים, שבהם כל נסיעה באוטובוס בנחל עירון הייתה סיוט לנוסעים ולבני משפחותיהם. הפגנה כמו זו שהתקיימה השבוע, עלולה, חס וחלילה, להיות התירוץ להמשך המעשים הנוראים הללו נגד המדינה ואזרחיה. נכון, שונאי ישראל אינם צריכים תירוצים וסיבות להרוג ישראלים, אבל אנו, כמדינה וכציבור, איננו צריכים להתנדב לספק להם עוד עלי תאנה לכסות בהם את כוונותיהם הזדוניות, גם אם על-פי החוק מעשים אלה מותרים.


משלימים עם הציונות בשתיקה

בין אזרחי ישראל היהודים והערבים יש, ללא ספק, מתח. אחת הסיבות העמוקות למתח הזה היא שהערבים בדרך כלל אינם שותפים לתחושה, כי עם ישראל שב לארצו אחרי 1900 שנות גלות וחידש בה את ריבונותו ועצמאותו. מרביתם רואים בעצמם - הערבים - את בני הארץ המקוריים, ואילו את היהודים כמהגרים ממרוקו, תימן, פולין, רוסיה וכל השאר. לתפיסתם, אין "עם יהודי", אלא רק קהילות יהודיות, שבכל מקום הן חלק מן העם המקומי. כך למשל, בעירק חי העם הערבי העירקי, על קהילותיו הדתיות: מוסלמים, נוצרים, יזידים, בהאים, מנדאים, צבאאים, ויהודים. בעיניהם, יהודי עירק הם חלק מן העם העירקי, כמו שיהודי מרוקו הם קהילה יהודית בתוך העם המרוקני, ויהודי פולניה הם פולנים מבחינה אתנית ויהודים מבחינה דתית. העולם הערבי אינו מכיר בזהות בין המסגרת הדתית היהודית לבין המסגרת האתנית היהודית, ולכן אינו מבין מה נותן זכות לקהילה היהודית של העם העירקי, לקהילה היהודית של העם התימני, ולקהילה היהודית של העם הפולני לקבוע שהם כולם עם אחד. האם הם דומים פיזית? האם הם דוברים אותה שפה? האם הם אוכלים אותם מאכלים? האם הם רוקדים לצלילי אותה מוזיקה? האם לכולם תרבות אחת משותפת?

ומכיוון שלדידם של הערבים - "אין 'עם יהודי'", גם אין לגיטימיות ל"מדינת 'העם היהודי'". לכן אין זה מוזר שרבים בציבור הערבי אינו מבין מה נותן לישראל מקום לגיטימי בין מדינות העולם.

מקור נוסף למתיחות בין יהודים וערבים הוא נאומי הסתה ומאמרי שיטנה המופיעים במרחב הציבורי בשני הצדדים. נאום או מאמר עשוי להלהיב צד אחד, אך עלול "להדליק" את הצד השני ולחולל להבה שתחרוך את שני הצדדים. במיוחד יש לציין את נאומי השטנה ואת שירי האיבה המושמעים בעצרות התנועה האיסלאמית באיצטדיון אום אל-פחם, שהקו המנחה בהם הוא התקווה שיקום צלאח א-דין מודרני ויעשה ל"מדינה הצלבנית המודרנית" את מה שעשה צלאח א-דין הראשון למדינת הצלבנים במאה ה-12. הדברים אינם נאמרים במפורש, אך ברור לכל בר-דעת שהתקווה המובעת באירועים אלה היא, שמדינת ישראל תחוסל כישות עצמאית, ותחתיה תקום מדינה איסלאמית שבירתה אלקודס. כיוון שאנשי התנועה האיסלאמית אומרים לי דברים אלה באופן מפורש, בלי למצמץ ובלי להתבייש, נראה כי המדינה אינה אוכפת את החוק למניעת הסתה באירועים אלה.

לצערי, במה שנוגע לערבים אזרחי ישראל, מדינת ישראל נכשלה במשימה הניצבת לפני כל מדינה בעולם: להתנחל בלבבות כישות לגיטימית ומשותפת לכל. הסיבות לכך הן רבות, ובראשן כמובן מצב המלחמה והאיבה המתמשך, שליווה את המפעל הציוני מתחילתו לפני 130 שנה. המשימה העומדת עתה בפני כולם, יהודים וערבים כאחד, היא להתגבר על כל משקעי העבר ונחלי הדם שזרמו בארץ מאז החלה שיבת ציון המודרנית, ולנסות ליצור מרקם יחסים הוגן וסביר בין אלה שטוענים "כולה שלי" לבין האחרים שטוענים טענה זהה. הפיתרון של "יחלוקו" אינו מעשי - לפחות לגבי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק - שכן היישובים הערביים והיהודיים שוכנים זה לצד זה, ויש גם ערים מעורבות.

הפיתרון חייב להתבסס על כבוד הדדי ועל ניסיון מתמיד של שני הצדדים לא לדרוך זה על רגלו של זה. מילים קשות, נאומי הסתה, ביטויים של דה-לגיטימציה והפגנות כוח הם בדיוק מה שמפריע להתהוות המרקם העדין של יחסים סבירים בין האזרחים, והפגנת הימין באום אל-פחם - למרות היותה מעשה חוקי ובהיתר בג"צ - אינה הדבר החכם והנכון לעשותו לשם בניית חיים סבירים במדינה.

על הממשלה הבאה, שבתקשורת הערבית מודבקת לה תגית של ממשלה "ימנית וגזענית", להתייחס לנקודה רגישה זו, דווקא בשל התדמית השלילית שכבר נוצרה לה. על ראש הממשלה ושריה לטפל ביחסי יהודים-ערבים כפרויקט מיוחד, כדי שלא נמצא את עצמנו מול שבר נוסף.

על-פי תחושתי, מרביתם של אזרחי ישראל הערבים אינם רוצים בחיסול המדינה, ובוודאי שאינם רוצים כי תחתיה תקום מדינה ערבית. הם רוצים לשפר את מעמדם ואת מצבם במסגרתה. די להם לראות בתקשורת את הגיהנום בעירק ובדארפור, את האנדרלמוסיה בלבנון ואת התנהלות השלטון בסוריה ובמרבית מדינות ערב האחרות, כדי להבין שהמצב הנוכחי, גם אם אינו אידיאלי, עדיף על פני החלופות שבסביבה. אלא שהסבורים כך לא יגידו זאת בגלוי, מפחד הקיצוניים שיאשימו אותם כי הפכו ל"ציונים".