הגיע הזמן לחשוב אסטרטגיה

"טקטיים" מוגדרים מצבים, שבהם הכוחות של צד אחד לוחמים בסמיכות כזו במרחב ובזמן, שיש ביכולתם להעניק אלה לאלה סיוע הדדי באש; "מבצעיים" הם אותם מצבים, שבהם המרחקים מאפשרים סיוע רק בתנועה על-ידי הזזת כוחות. "אסטרטגיים" הם מצבים החורגים גם מאפשרות זאת.

הגדרה זו מבליטה בבירור את האופי האסטרטגי של בעיות הביטחון של ישראל: ישראל עלולה להיות נאלצת – וכבר נאלצה – להילחם בזירותיה השונות, מן הצפון עד הדרום, כך שאין ביכולתם של הכוחות המעורבים לסייע לעצמם באופן הדדי – לא באש ולא בתנועה. לפיכך, דרושים לה עיון ותכנון אסטרטגיים יסודיים, ולעתים בלתי שגרתיים.

האיפיון הייחודי לישראל הוא מימדיו המוגבלים של העימות היהודי-ערבי, שממבט ראשון קשה לראותם כ"אסטרטגיים" בהיקפם. כל ארץ ישראל כולה קטנה מזירת הפעולה של כל אחת מהארמיות הרוסיות במלחמת העולם השנייה; ואמנם, עבור קצין ישראלי מצוי, המשימות הן יעודיות וישירות, על-פי רוב בתחום הטקטי, ולכל היותר בתחום התִפעול המבצעי.

יש לזכור, כי במאה השנים שחלפו הגבילו היהודים את עצמם באורח עקרוני לגישה הגנתית. בתחילה הגנו על יישובינו מתוך עמדות ירי קבועות מאחורי גדרות תיל. רק בשנת 1938 הוחל בהכשרת ההגנה היהודית, על-ידי הקצין האנגלי אורד וינגייט, למבצעים ניידים בעומק שטח האויב, עוד בטרם יגיע האויב ליישובינו. כל מה שחרג מהנהגת מחלקת חי"ר בסיור ובמארב נחשב כבר אז בגדר ניהול מלחמה בעצימות גבוהה (HOEHERE KRIEGSFUERUNG). עוד בחודשים פברואר ומארס 1948 של מלחמת תש"ח, כאשר ירושלים הייתה נצורה ומורעבת, התקיים פולמוס פומבי, אם יש הצדקה לכבוש גבעות של כפרים ערביים בצדי הדרך לירושלים (ובמיוחד מצודת הצלבנים "הקסטל") ולהחזיק בהן ממש, או שיש להקפיד על הגנה "צמודה" או "צרופה". מושגים כגון "קרבות הכרעה", "מאזן אסטרטגי" או "הרתעה", אילו הוזכרו – היו גורמים גיחוך בלבד. היה צורך להגן על חיי נשים וילדים ולהחזיק באתרים שכבר נתפסו – למען המיקוח ליד "השולחן הירוק". היה "ברור", שבמוקדם או במאוחר יתערבו בנעשה גורמים בינלאומיים.

לעובדה, ש"השולחן הירוק" ברודוס בשנת 1949 לא השיג מאומה, הייתה השפעה טראומטית, שגרמה לראשונה להעתקת מרכז הכובד של התייחסות ההנהגה הלאומית מן המערכת המדינית אל המערכת הביטחונית.

מאז, הוכיח המצביא הישראלי המבריק, שהוא יודע לנהל קרבות ולנצח בהם, אבל הוא עדיין מחפש מִרשם, שעל פיו יוכל גם לנצח במלחמה וגם ליישב את העימות. ואכן, על-פי התפיסה הקלאסית, החיפוש אחר מרשם כזה הוא לב מהותו של התחום האסטרטגי. האסטרטגיה נבדלת מן הטקטיקה בכך שהיא נותנת את הדעת אל מעבר לקרב הבודד, והאסטרטגיה הקלאסית נבדלת מן הדיפלומטיה ומן המדיניות בכך שהיא עוסקת במבחן הכוח הממשי, ולא ביכולת השכנוע ובמשחקי ניחושים דיפלומטיים.

לאחר שתי מלחמות העולם, ובעקבות התעוררות הסיוט של אפשרות השמדה המונית, הפכה המחשבה על מלחמות נוספות לחשש בלתי נסבל. מנהיגים, אשר ביקשו להגן על המדינה המופקדת בידיהם, הסתתרו מאחורי האשליה המנחמת, כי העוצמה המבוקשת לא נועדה עוד להשגת ניצחון, כי אם למניעת מלחמה.

אם עד כה הייתה התכלית האסטרטגית סיום מלחמות בניצחון, כלומר: "הכרעה" בהן, הרי שלאחר מלחמת העולם השנייה התברר כי גם המלחמה הטוטלית – התשה רבת שנים של הכוחות, וגם ניידות של עוצבות קרב מודרניות, ואפילו הרחבת יישומה של טכניקת ההשמדה על התשתית הלאומית של האויב – לא היה בהן כדי "להכריע" את המאבק במהירות הרצויה במחיר נסבל. לכך נוספו בשלהי אותה מלחמה ולאחריה המצאות החימוש הגרעיני והטילים ארוכי הטווח, שבאמצעותם שוסו משרתי הגיהנום על הארץ. לעתיד נצפו עוד ניצחונות פירהוס בלבד, העתידים להרוס את המנצחים במידה שהם יהרסו את המנוצחים. לכאורה, הביטויים "ניצחון" ו"הכרעה" איבדו כל משמעות, והעולם המודרני הועמד לפני הדילמה בין כניעה לסחטנות ולגזל בינלאומי – לבין התאבדות בהפגנת אומץ ראוותנית, חסרת תכלית. כל החשיבה האסטרטגית בעולם המערבי – בהבדל מסין והעולם "השלישי" – מתבססת על עקרון "מניעת המלחמה על-ידי הרתעה".

מבחינת הקצין הישראלי, "מניעת מלחמה" הייתה סיסמה ריקה מתוכן. כמו-כן נמנעה ממנו גם אפשרות ההכרעה במלחמה, בעוד שלאמנות המלחמה המערבית לא היה מה להציע לו. לאחר שנוכח לדעת, כי האו"ם ומעצמות המערב התערבו במרוצת 19 החודשים רוויי הדם של מלחמת העצמאות רק כל אימת שישראל עמדה לנצח, אבל לא כאשר היה צפוי טבח לאוכלוסיית היישובים היהודיים, ולאחר שהתברר כי שביתת הנשק של תש"ט לא הובילה לוועידת שלום, התגבשה בחשיבה הביטחונית שלנו (בהנחיית בן-גוריון ודיין) התפיסה הקלאסית של קלאוזביץ בדבר "קרב ההשמדה המכריע". זו הועמדה פעמיים במבחן – ב-1956 וב-1967 – ובשתי הזדמנויות אלו הביאה להצלחה מירבית במישור הטקטי והמבצעי.
לכן צרבה האכזבה ביתר שאת, כאשר התברר שניצחונות כה מכריעים לא הכריעו בעצם מאומה; שמונה שבועות לאחר הניצחון ב-1967 פתחה מצרים במלחמת ההתשה, והתברר כי אומה מסוגלת לחדש במהירות את חילה, אם היא גדולה מספיק מבחינה דמוגרפית וחולשת על עומק טריטוריאלי.

כאן בדיוק טמון חוסר האיזון ביחסי העוצמה במזרח התיכון: "ההכרעה" המבריקה ביותר במערכה לא היה בה כדי להעניק לישראלים ניצחון בר-קיימא, אך אילו זכו הערבים ב-1967 בהצלחה משמעותית, כי אז הייתה ישראל נמחקת מן המפה ואוכלוסייתה נטבחת, או לפחות מנושלת ומושפלת לחלוטין. ב-1973, למרות שהערבים זכו להצלחה משמעותית, הרי שבזכות העומק האסטרטגי החדש של ישראל, הם לא זכו בניצחון.

שכרון הניצחון וגאוות העוצמה של 1967 פתחו בישראל צלקות של פצעים פסיכולוגיים נושנים: כבנים לגזע של קדושים מעונים חסרי מגן, היו מייסדיה ומנהיגיה חדורים אידיאולוגיות פאציפיסטיות וכלל-אנושיות והם התקשו לשאת את עומס המודעות ליכולת הצבאית של עצמם. בעבר היו המנהיגים, אשר ביקשו לטפח את הכושר הגופני ואת הספורט (דוגמת נורדאו), את עקרון הצבאיות והמרי (דוגמת ז'בוטינסקי), או את החשיבה המדינית-אסטרטגית (דוגמת ד"ר זאב פון וייזל) מבודדים ומנוטרלים. והנה עתה נתחוור, כי דווקא השקפות אלו, שהיו מנוגדות ומאוסות בעם היהודי עשרות בשנים, הן שהושיעו את ישראל ממצוקה גדולה; קם דור חדש, שדרש ממנהיגותו הינתקות סופית מן המעצורים ומן החרדות של מסורת הגטו, שאבד עליה הכלח. את זאת לא יכול היה כל אותו ציבור – שחונך על ברכי רעיונות כמו הבלגה, חלוקת הארץ, "קונסטרוקטיביזם יישובי" ו"פרגמטיזם מדיני" מבית מדרשם של ויצמן, רופין, ושרת – לבלוע.

לכן, כאשר התברר שתקוות האלופים לסיום סופי של המלחמה הכזיבו, והמנהיגות הישראלית, בראשות גולדה מאיר ויועצה הצבאי חיים בר-לב, הכתיבו לצה"ל את דוקטורינת ההרתעה המקובלת במערב, נתקבל הדבר בהקלה גלויה. מעתה נשענה מדיניות הביטחון הישראלית על שני יסודות עיקריים חדשים: הגדלה מסיבית של הצבא מבחינה כמותית ואיכותית, ושאיפה ל"גבולות בני הגנה", עם דגש על המישור הטופוגרפי-טקטי ולא על המישור הגיאו-אסטרטגי. גולדה מאיר הגדירה כ"בטוחים" גבולות, אשר יכבידו על היכולת הצבאית של הערבים, יפחיתו את סיכויי ההצלחה המבצעית שלהם ויגרמו לריבוי האבידות – עד כדי הרתעתם מכַּוונות התקפיות.

נוסחה זו של מדיניות ביטחונית איפשרה קודם כל לדחות קבלת כל החלטה בדבר הסדר פוליטי בעניין "השטחים", ומה שכנראה היה עוד יותר חשוב למנהיגות הסוציאל-דמוקרטית של ישראל – איפשרה לה התחמקות מהודאה בתבוסתה בפולמוס האידיאולוגי-פוליטי הקדמון שלה עם תורתו של ז'בוטינסקי. מאוכזבים מכישלון הניצחון הגדול, "המכריע" כביכול של שנת 1967, מיוסרים בספקות אידיאולוגיים ומוסריים, נרגזים בשל מלחמת ההתשה המתמשכת באזור התעלה – דימו אנשי ההנהגה הישראלית את ישראל לחזקה מספיק, כדי שתוכל "באמת" להסתמך להבא על אסטרטגיה מרתיעה. מה שהיה תחילה בגדר "נוסחה" בעלמא, הפך במהרה לממשות פוליטית-ביטחונית ולקו מנחה של אסטרטגיה ישראלית חדשה.

במבט לאחור קשה להבין, כיצד ניתן היה להיתפס לתעתועי דמיון שכאלה. מבלי להתייחס לעצם ערכן של תורות הרתעה אסטרטגיות חדישות, ניתן לומר עליהן שהן מתבססות תמיד, ראשית לכל, על חימוש גרעיני, אשר עליו אפשר לסמוך בוודאות, שיגרום לאויב – אפילו בניצחונו! – אבידות בלתי נסבלות. אולם הנחה זו אינה מתקיימת במצבנו. לנוכח הפיזור העצום של המוני הערבים – לעומת הצפיפות הגבוהה של האוכלוסיה במדינה היהודית הזעירה – קשה לסמוך הן על עצם היכולת הישראלית להגיב בתגובה גרעינית ("מכה שנייה"), והן על תוצאות ברורות של תגובה כזו בדמות אבידות "בלתי נסבלות" לתוקפן הערבי.

מנהיגי ישראל היו כמובן מודעים היטב לשיקולים אלה, והם התאימו את מושגי היסוד של אסטרטגיית ההרתעה הגרעינית המודרנית לאסטרטגיית הרתעה, הנשענת הן על ביצועי הגנה קונבנציונליים והן על הטראומה של הערבים משלושת כישלונותיהם הגדולים. אלה היו אמורים להרתיע אותם מהתקפות נוספות על ישראל, ולאפשר לישראל לוותר על האסטרטגיה שלה, המבוססת על יוזמה, הפתעה ופעולה בעומק, ולהפגין נכונות לפשרה ולגמישות פוליטית, תוך שהיא מקהה את עוקץ העוינות הערבית.

אמנם גם בעבר, עוד הרבה לפני העידן הגרעיני, נעשה שימוש ברעיון של "הרתעה אסטרטגית", והדוגמה הבולטת לכך היא מדיניות שמירת השלום הבריטי (PAX BRITANNICA) על-ידי עליונות מוחלטת של עוצמת הצי הבריטי על פני כל יתר הכוחות הימיים בעולם. כאשר נאלצה אנגליה ב-1899, מטעמי תקציב, להשלים עם צמצום עליונות זו, ממילא פסקה יכולתה לשמור על "השלום הבריטי", ואות ראשון לכך היה מלחמת הבורים, שפרצה בסמיכות זמנים קרובה. ללמדנו, כי תנאי להרתעה יעילה הוא עליונות מוחלטת.

גם המודיעין הישראלי המהולל הותאם לתורה החדשה. אם לפנים הוא התמקד באורח מוחלט בשיקולי "האפשרות הגרועה ביותר", ואחריותו הוגבלה לבדיקת דרכי הפעולה האפשריות של האויב, מעתה הוטלה עליו המשימה לחזות את כוונות האויב בפועל, ולא רק את האופציות הפתוחות לפניו, והחלו לייחס לו אחריות וסמכות בלתי תלויות ל"הערכת המצב הלאומית", שעד כה הייתה באחריותו של המפקד ברמות השונות, ולא של קצין המודיעין.

אולם, אליה וקוץ בה: אילו היה המודיעין רק מודיע מה שהאויב מסוגל לבצע, עלולה הייתה ההנהגה הביטחונית להיגרר לנקיטת אמצעי מנע חפוזים ותקיפים מדי, ולהביא בכך לפריצת אותה מלחמה עצמה, אשר למניעתה נועדה האסטרטגיה המרתיעה מלכתחילה. הווה אומר, שבאופי המודיעין של אסטרטגיה מרתיעה טבועה הנטייה לאופטימיות יתר, שכן תחזית פסימית מהווה ממילא גם הודאה בכשלון ההרתעה.

אלו אפוא היו התפיסות האסטרטגיות, שבהן ביקשה ההנהגה הישראלית להתגבר על אכזבתה מן הניצחון הבלתי מוכרע והבלתי מכריע של 1967. בהטמינה את הראש בביטחה בחול כבת יענה, הביטה ישראל באומץ נכוחה לעתיד, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים.

את מלחמת יום הכיפורים מעריכים רבים בישראל כמפלה, על אף הדרך המזהירה שבה השכילו אלופי ישראל לתקן את שגיאות מהלכי הפתיחה ולהפוך את הקערה על פיה. בתחום האסטרטגי הטהור מספקת מלחמת יום הכיפורים לקחים בעלי עניין כללי, הן חיוביים והן שליליים. העיקרי שבהם הוא עצם ערעור תקפותה של תורת ההרתעה בכלל. ממלחמה זו ניתן כמובן להפיק לקחים מאלפים, החורגים מתחום האסטרטגיה – ביניהם לגבי ניהול העל של עימותים בינלאומיים, אשר החשוב בהם אולי הוא, שמהלכים מוטעים מבחינה אסטרטגית אינם עולים כדי מהלך נכון מבחינה פוליטית: מבחינתה של ישראל, התוצאה השלילית העיקרית של האיחור הייתה ההתקרבות שחלה מאז בין ארה"ב לבין הערבים בכלל, ולבין מצרים בפרט – על חשבוננו.

בין השאלות שהוטל על ועדת אגרנט, אשר מונתה בסוף המלחמה, לברר, לא נכללה השוואה בין טיב מאזן העוצמה של ישראל לפני מלחמת ששת הימים לבין זה שלאחריה – וההשלכה שהייתה לכך על מהלכי המלחמה: עד 1967 אפשר היה להגדיר את המאזן האסטרטגי בין ישראל לבין הערבים בקושי כ"רופף". מבחינה ביטחונית הייתה ישראל בעצם כולה קו הגנה יחיד, דק מאוד ונחות, שניתן היה להבקיעו בקלות על-ידי מהלך טקטי או מבצעי בודד. ומרגע שהובקע, ממילא היה דבר זה כרוך בהתמוטטות סופית של הגנת המדינה כולה. בידי הערבים היו לעומת זה לפחות חמישה קווי היערכות הגנתיים, הממוקמים בתוואים נוחים במיוחד גם להגנה וגם כבסיסים למִתקפה. מבחינה טקטית ומבצעית, הניצחון הערבי הראשון היה גם הניצחון הסופי.

אבל כשפרצה שנים אחדות לאחר מכן המלחמה ב-1973 – למרות נצחונם שלהערבים לא רק בקרב אחד, כי אם בשלושה – שני הקרבות ליד התעלה ובגולן ב-6 באוקטובר, והקרב ליד התעלה ב-8 בו – והיה חשש ש"הדרך לתל אביב פתוחה", בכל זאת הם הובסו.

התברר אפוא, כי לאחר 1967, בזכות ארבעה קווי הגנה נוחים שהקנתה השליטה בשומרון, ובזכות השליטה בחצי האי סיני, הוסטה

נקודת האיזון כך, שגם הערבים לא יכלו עוד לצפות להכרעה. האיזון הרופף הפך לאיזון יציב. ה"תמורה" היסודית – עליה מדבר קיסינג'ר בתפיסת תורת האסטרטגיה שלו – שחלה במאזן העוצמה בין ישראל והערבים, נבעה מן השינוי הגיאוגרפי, שהיה פרי הניצחון מלחמת ששת הימים!

בוויתורה על השליטה במרחב של חצי האי סיני, ביצעה ישראל הימור עצום, שניתן היה להצדיקו רק בתקווה, כי סוף סוף תצעד לפחות מדינה ערבית אחת, מצרים, בנתיב של שלום אמיתי איתנו. אלא שהסיכון שבהימור הזה אינו ברור דיו לציבור בישראל.

מלחמת ששת הימים הייתה מפגן יחיד במינו לתורה האסטרטגית החדשנית העדכנית ביותר, אשר נוסחה בבהירות מירבית על-ידי קיסינג'ר. תורה זו הכירה בעובדה, שמלחמות מודרניות בדרך כלל אינן מאפשרות ניצחון "מכריע", ושלא ניתן להימנע מהן לאורך זמן באמצעות "הרתעה". אבל למרות זאת היא קובעת כי אין צורך להשתעבד לאויב או להישמד על ידו; המשמעות של ה"ניצחון" במלחמה המודרנית היא תמורה (TRANSFORMATION) במאזן העוצמה ההדדי של הצדדים.

בהקשר זה התכוון קיסינג'ר עצמו לאו דווקא להישגים צבאיים, אלא יותר להצלחות טכנולוגיות, כלכליות או פוליטיות. בניצחונה בששת הימים סיפקה ישראל, מבלי שאיש ציפה לכך, דוגמה ראשונה של "תמורה אסטרטגית" כזאת, שהתחוללה באמצעות הישג צבאי דווקא. כמו גיבור קומדיה של מולייר יצרה ישראל "פרוזה", בלא שהרגישה בכך.