מה החלום הזה (חלק ב')

• אמר לה ההוא מינא לברוריה: כתיב "רני עקרה לא ילדה"; משום דלא ילדה - רני? אמרה ליה: שטיא, שפיל לסיפא דקרא, דכתיב: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ד'". אלא מאי "עקרה לא ילדה"? - רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו (מסכת ברכות, דף י' עמוד א').
  
  (אמר מין אחד לברוריה: מה פירוש הכתוב "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נ"ד, א')? וכי מפני שעקרה היא, עליה לשמוח? אמרה לו: שוטה, המשך לסוף הפסוק: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה". אלא (בכל-זאת), מדוע היא נקראת "עקרה לא ילדה"? - רוני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה (בכך ש)את בניה לא ילדה לגיהנום כמותכם.)

למראית עין אין לנו כאן אלא משחק-קנטור הדדי. ה"מין" (מאנשי אחת הכיתות שבזמן ראשית הנצרות) מקניט את ברוריה, אשתו חריפת-השכל-והלשון של התנא ר' מאיר - בשבר-פסוק; - כפי שאכן מבוססים רבים ממדרשי-הפסוקים הנוצריים על תלישת פסוקי-תנ"ך מהקשרם. ברוריה משלימה את הפסוק, וכדרכה, אינה חוסכת עקיצת-נגד.

אבל כרגיל במדרש חז"ל, יש לדברים שכבה עמוקה הרבה יותר, שרק בזכותה זכו להשמר לדורות. כי מה אומר בעצם אותו "מין" לברוריה? - מילא, אתם ואמונתכם עקרים. בית-מקדשכם חרב, אבדה תקוותכם. זאת אנו יודעים. אבל "משום דלא ילדה - רני"? לשמחה מה זו עושה? מה ה"אשרי" שלכם? נמיכות-רוח ויאוש, הם שנאים לכם!

ואין זה קנטור מזדמן, מקרי. עניין הפריון הרי הוא, כמובא לעיל, נקודה עמוקה ויסודית - המופיעה כמתח כבר בין היהדות לבין האלילות. עניינה של האלילות הלא סבב כאמור, סביב ההתחדשות המחזורית, סביב פולחני לידה ופריון. מאידך-גיסא, גם לאברהם הובטח וחזר והובטח הפריון: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ - גם זרעך ימנה" (בראשית י"ג, ט"ז), וכן בכל אחת מן ההבטחות לאבות.

אולם למעשה, לא כך נראית הוויתו של עם-ישראל בראשית צעדיו: הדבר הראשון שאנו שומעים על שרה אמנו, הוא: "ותהי שרה עקרה אין לה ולד" (שם, י"א, ל'). וכן גם האימהות האחרות, מלבד לאה: רבקה - "ויעתר יצחק לנוכח רבקה אשתו - כי עקרה היא" (שם, כ"ה, כ"א); רחל - "ורחל עקרה" (שם ל', ל"א) . ואף אברהם תוהה על התמהמהות הגשמת ההבטחה: "מה תתן-לי, ואנוכי הולך ערירי... הן לי לא נתת זרע..."

ודווקא על-רקע זה באה ההבטחה: הבט נא השמימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך" ואז: "והאמין בד' - ויחשבה לו לצדקה".

ובכן: אין הפריון המובטח לאברהם מסוג הפריון המיתולוגי; אין הוא פריון טבעי, מחזורי, עונתי, בדומה ל"פרו-ורבו" של הדגים, אלא פריון פרדוכסלי, פריון שלאחר עקרות ומתוך עקרות. כבר ב"תעודת-הלידה" של העם היהודי, ניתן לו מין פריון לא-אלילי, קשה, לא-מיידי, ומצריך הרבה המתנה, ציפיה, תוחלת ממושכה - - - ואמונה.

המערכה הבאה בויכוח על הפריון, בימי-הביניים, כבר אינה מתקיימת בין האלילות לבין היהדות; האלילות, עם כל פוריותה, כבר עברה מן העולם כמעט; ולא מעט, כאמור, בהשפעת היהדות ותולדתה כפוית-הטובה - הנצרות. כעת מתקיים הויכוח בין הנצרות עצמה ליהדות, וכאן גם מקומה של השיחה בין ברוריה ל"מין". הוא טוען כלפי היהדות, מה שתטען הנצרות - שיהדות היא מוגבלת, קטנונית, גשמית, מקומית-"שבטית", וזאת בניגוד לנצרות שהיא משוחררת, אוניברסאלית, רוחנית, ועל-כן - פוריה יותר - מצליחה, עושה נפשות, מביאה ישועה.

ולבסוף, במאות האחרונות השלנו, ב"זמן החדש" - לאחר שקיעת האלילות והנצרות גם יחד, בא תורה של התרבות החילונית; - וראה זה פלא: הטענה חוזרת. נראה שהמוסד היציב ביותר בדברי ימי האדם הוא האשמת היהודי (הוא, אגב, עוד כאן) בעקרות. ואגנר על-רקע אמנותי, מארכס על-רקע כלכלי, ויינינגר על-רקע פילוסופי - באחת: היהודי איננו פורה, הוא טפיל, הוא אוכל את חיוניות העמים. הפעם נזקפת גם הנצרות עצמה לחובת היהודי (אגב, העובדות שמאחורי ההאשמות מפוקפקות למדי. יש טענה הפוכה, שהיהודים הפרו ופיתחו כל מקום שישבו בו, ראה ספרד ופולין, עד שהתבסס די-הצורך לבעוט בהם).

על-כל-פנים, היהודים-של-העת-החדשה עצמם, משעה שיצאו אל מעבר לחומות המסורת, לא התרשלו הרבה באימוץ ההאשמה החוץ-יהודית ובהפנמתה. ראינו כבר את מרכס ואת ויינינגר. אלה הם "מתבוללים"; אבל גם בתוך ה"לאומיות" והציונות עצמן לא חסרות האשמות-עצמיות חוזרות בטפילות ובחוסר פוריות: (למשל, ברנר: "...צדק וינינגר: ... אין כוח גברא, אין כוח יוצר... עיקרי החיים מקבל היהודי תמיד מאחרים..." - "הערכת עצמנו בשלשת הכרכים").

דומה, שמעולם לא הוטחו האשמות כבדות כל-כך ומתמידות כל-כך בקבוצה אנושית. דורות התחנכו עליהן לאורך אלפי שנים. כפי שמוכיח שלו וכפי שמוכיחים מאורעות ההוה, הן שורדות גם בדור שלנו, דור טשטוש המהויות והזהויות. האם מותר להתנחם ברעיון, שעצם ההתקפה מוכיח על ערך נסתר הגנוז במותקף? סוף-סוף לא הותקפו כך לא הצוענים ולא הארמנים, ידועי-סבל אף-הם. אבל תנחומים פורמליים כאלה אינם מספיקים: השאלה היא מהו כתב-ההגנה, ומעבר לזה, מהו כתב-הבשורה, אם ישנה.

(האם הגיעה השעה? האם "האקוסטיקה", כביטויו של א. קריב⁵ מתאימה? האם יש אוזן שומעת? חלק מן ה"אלם", מכובד-הפה היהודי, בא בוודאי בגלל עצם המסר שאינו קל ופופולרי, אלא נמצא מעבר לכל ביטוי); חלק אחר- בגלל ה"אקוסטיקה" העויינת. האויר מלא רעשים והפרעות. על-כן התקשורת קשה, והמאזינים מעטים.)

גם ברוריה הסתתרה, בשעתה, מאחורי מאחורי חידות, התחכמויות, עקיצות. ובכל-זאת, מה אפשר לדלות, גם בתנאים האקוסטיים הנוכחיים, מתוך עומק דבריה?

"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א', כ"ח). כך נאמר לאדם, לאנושות. גם לדגים נאמר "פרו ורבו". אבל לאדם נוסף הדיבור: "וכבשוה". וזהו הפריון המיוחד לאדם: פריון שאינו ריבוי סתמי, אלא מיועד ליצירה. תרבות אנושית, שהיא יצירה מתוך חרות: למן האש והגלגל ועד למדע ולאמנות, למשפט ולמדינה. "פרו ורבו" של הדגים הוא קביעה שאינה מותירה מקום לחרות. "פרו ורבו" של האדם הוא כתב-מינוי לחרות, שהיא אולי מרכז צלם-הא-לוהים.

והנה, בדיוק בעניין החרות הזאת, שהיא העניין הקריטי לאדם, קיימת מחלוקת קוטבית בין התרבות היהודית לתרבות הלא-יהודית, כפי שנתגבשה במסורת היוונית-מערבית. לפי התפיסה המערבית "חירות" – היא אוטונומיה מכל-וכל, שלטון-עצמי בלתי-מותנה של האדם. "האדם הוא מידת כל הדברים". כביכול, "אין עוד מלבדו". ואילו הפירוש השני, היהודי, לחרות הוא: חרות דווקא מתוך שירות, חרות דווקא מתוך קבלת-עול ויעוד - מאת יוצר האדם.

לכאורה, נראה שהשירות, קבלת-העול-והיעוד, הוא היפך-החרות, הוא ויתור על החרות. אבל כשמבינים את עניין השירות לעומקו, מתברר שבשירות יוצר-האדם אין החרות נעלמת או נחלשת אלא דווקא מתבססת ומתחזקת, וכשם שמביעים זאת חז"ל - "'והמכתב מכתב א-לוהים חרות על הלוחות' - אל תקרא חרות אלא חרות" - (אבות ו'). איך זה? - החרות לפי הפירוש הראשון, היווני-מערבי, היא חרות מכל ההגבלות, אבל עדיין לא חרות לשם משהו. בלשונו של אריך פרום: freedom from ולא freedom to. אבל חרות כזאת היא מצב ריק; חרות במובנה המלא - לעולם היא שחרור ממשהו לשם משהו. החרות לעשות משהו. חרות בעלת-משמעות צריכה לשמש, להיות אבר, במסגרת רחבה ממנה, שאם לא-כן הריהי נפל, משהו שלא בא אל מימושו, מעשה-למחצה.

והנה, עמידת האדם לפני בוראו היא המערכת היחידה הנותנת לחרות האנושית מקום ותפקיד, ולכן משמעות. זהו מבנה של יציאת מצריים - חרות לשם עמידה מול הר-סיני. באופן כזה, ראשית כל, החרות עצמה מקבלת מובן והארה: היא הינה השתקפות של חרותו המוחלטת של הבורא, צלם-הא-לוהים. ושנית, החרות הגלמית כבר אינה מוצגת כמטרה, אלא כבסיס, כתנאי וכאפשרות; למה? - לסוג העליון של קבלת-חוק, הוא הסוג האנושי המיוחד, שהוא קבלה שמתוך חרות ולשם חרות. כל הטבע כולו מקבל-חוק שלא-ברצונו; האדם לבדו מתייחס אל החוק בבחירה ומרצון. כאן יש להבדיל בין "מצווה" לבין "מאמר". "מאמר", כמו "יהי אור", או "פרו ורבו" לדגים, הריהי פקודה, וכאמור, קביעה חד-כיוונית שאינה נותנת מקום לחרות. הציווי לאדם, לעומת זה, ממתין לשיתוף-פעולה שמתוך חרות. כלומר שלא נכון מעתה לומר שהאדם מוותר על חרותו לטובת תלות, אלא שלעולם, גם בשעת שירותו, החרות נשארת אתו ואף מתרחבת; הוא ממשיך, מתוך חרות, לבחור בקבלת-החוק, ועם זה חרותו הולכת ומתרחבת.

אבל - יתר-על-כן, וחשוב מזה: הוא גם משתף-פעולה ביצירת החוק, וזהו עקרונה של תורה-שבעל-פה. ולכן, חלק בלתי-נפרד ממושג הציווי הוא ה"אור החוזר", שותפותו הפעילה של האדם בעיצוב הציווי עצמו.

מכאן שלא רק שמושג החרות אינו בסכנה, אלא שרק כך הוא מובטח. דוקא עמידת האדם לפני בוראו כמקבל-ציווי, כוללת, ואף דורשת, "מקום פנוי" של חרות מוחלטת לשם עמידתו זאת, ולכן, חייב הציווי להבטיח לאדם את אותה חרות מוחלטת - ואף עושה זאת.

והנה הפריון-נוסח המערב הוא היצירה שיוצר האדם מתוך הפירוש המערבי לחרות, מתוך האוטונומיה המנותקת. זהו אומנם פריון רב-ממדים ואף מרשים - אבל לטווח קצר; בטווח הארוך אין לפוריות הזאת עמידה בפני עצמה: אולי לכן אומר ר' יהודה הלוי - "ואל תשיאך חכמה יוונית אשר אין לה פרי כי-אם פרחים" ("דבריך במור עובר"). בימינו, שבהם הצמיחה החכמה היוונית לא רק פילוסופיות כי אם גם טכנולוגיה וכלכלה, בור שגם פירות יש לה; אלא כל אלה הם כלים מבריקים, כעין "פרחים", ואילו והתכנים (הפירות) מתמעטים והולכים. והגיעו הדברים לידי ביטוי קיצוני: מעולם לא היה האדם עצמאי-מנותק כל-כך; ומעולם לא הייתה יצירתו הטכנית מרשימה כל-כך - וחיצונית כל-כך, ומעולם לא הייתה יצירתו אדירת-כמויות כל-כך - (הייצור ההמוני, האוטומציה, ההנדסה הגנטית) - וכל-כך מעוטת-חיות, כה מבריקה - וכה מאכזבת מן הבחינה הפנימית.

מצד שני, הפריון נוסח אברהם ושרה בא מתוך הפירוש השני, הפרדוכסלי, לחרות: החרות שמתוך שירות. ולכן גם הפריון מסוג זה הוא פרדוכסלי, לא-יתכן, דבר והיפוכו: פריון שמתוך עקרות! ואכן הפריון האברהמי כולל מעבר בפועל-ממש דרך מצב-עקרות; מעבר חיוני, הבא להראות ולקבוע את האדם-כשלעצמו, האדם-ולא-עוד - כעקר, ואת יצירתו, כל-עוד היא מבטאת חרות-בלתי-מותנית בלבד - כעקרה אף היא. רק כשהוא מוותר על עצמו, זוכה האדם לעצמו; רק כשהוא מכיר בעקרותו העצמית, הוא זוכה לבנים, רק כאשר הוא בטל בפני הממד הנעלם שמעבר-לו, זוכה הממד הגלוי לברכה. פריון קשה זה כרוך, אמנם, בנסיון, בהמתנה ובאמונה; אבל לטווח ארוך - הוא הפריון העמוק יותר; ולא עוד, אלא שבו ובזכותו תוענק מתנת הפריון והחיים גם לתרבות הכללית - "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג, וכן כ"ח, י"ד); כלומר, גם הכלים המערביים עשויים לקבל את פירושם והצדקתם מן התכנים שיקבלו אל תוכם.

והנה היצירתיות הבאה מתוך חרות כזאת היא בעלת אורך נשימה גדול יותר, ולכן, לרוב, פחות ניכרת ומרשימה. היא דורשת הרבה יותר, ולכן יש לה עליות וירידות, עת-רצון ועתות-משבר, תקופות-יקיצה ותקופות תרדמה והריון; בתקופות-משבר או בתקופות-תרדמה כאלה, היא עשויה גם ליפול למצבים עלובים ודוחים, כדרכו של כל שקוע-בשינה. אבל יותר מזה: היצירתיות הזאת היא דיאלוגית, עצם מהותה הוא העמידה ביחס חי עם הבורא, ולכן אפשריים בה מצבים של התרשלות, בגידה, חטא, ריחוק וקירוב; ואז, לאותם מצבי-עליבות (הנקראים בשם גלות) יש גם פנים של הרחקה ונידוי, וגם של התרעה וקריאה לתפקיד. אין כללים קשוחים לפרש את מצבי-העליבות האלה. כיוון שהיחס, גם בהתעלפותו, הוא חי, לכן אין בו רגע שמשמעותו דומה למשמעות משנהו. אבל, אחרי כל הקשיים האלה ולמרות משבריה, הרי היא, היצירתיות הזאת, חיה וקיימת, שכן היא הקשורה למקור-הכל.

5. "עטרה ליושנה", המדינה והרוח: "...האקוסטיקה של חלל האויר שמסביב, שנתמלא רעשים וזמזומים השוטנים לקולותיה ובנו-קולותיה של הספרות".