אני מודה, לא קראתי את 575 העמודים בדוח השופט גולדסטון. אבל דבר אחד אני יודע, מי שמבקש באמת ובתמים לכבות אש, לא יטול להבות אש כאמצעי לכיבוי האש שפרצה.
לא קראתי את הדוח עב הכרס, אבל אני קראתי היטב את האימה על פני תלמידים בבתי ספר בשדרות, ביישובי עוטף עזה, באשדוד ובבאר שבע, כשפקודה בלתי חוקית התירה ללחוץ על ההדק לכתובתם ביום כ' בטבת תשס"ט, היום העשרים למלחמה. באותו יום חוויתי מקרוב מהי אימה. אימה אותה חשו תלמידים והוריהם ביישובי עוטף עזה מספר שנים. הם חשו אימה של פקודה בלתי חוקית, המתירה ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה אזרחית, לעבר בתי ספר בהם לומדים תלמידים, לעבר בתים בהם חיים אנשים.
באותו יום יצאה לדרך פקודה בלתי חוקית מכיוונה של ישראל לעבר עזה - פקודה המבקשת לכבות את האש באמצעות אש. באותו יום נשלחו טילים לעברם של מחסני מזון של אונר"א, לעברו של מסגד, לעברם של בית חולים ובתי אזרחים בעזה. כך היה באותו יום וכך בעשרים ימי האש והדמים שקדמו לו.
כבר אמרתי שלא קראתי 575 עמודים החובקים בחובם מילים מלומדות. אני קראתי רק את האימה הקוטלת חיים בעזה ובשדרות. אימה שנבעה מפקודות בלתי חוקיות, פקודות שלא היו קשובות לצעקה - "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות".
לעברן של כל הפקודות הבלתי חוקיות באשר הן, אנחנו חייבים להוציא כרטיס אדום, גם אם הם נקרו בדרכנו, כאשר שוטטנו בשבילי ספר הספרים. כל פקודה להרוג אזרחים ובהם נשים וטף יש להוקיעה לדראון.
מבחנה המוסרי של כל חברה ביכולתה להוקיע צוואות היסטוריות, המחייבות קטל והרג וביכולתה לתרגם את ההוקעה במניעת מימושן ביום מבחן.
שְׁמוּאֵל נָתַן לְשָׁאוּל
בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי צְבָאוֹת
פְּקוּדָה בִּלְתִּי חֻקִּית -
"לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עַם עֲמָלֵק
וְהֶחְרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ
וְלא תַּחֲמוֹל עָלָיו וְהֵמַתָּ
מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה
מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשׁוֹר וְעַד שֶׁה
מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר"1.
גַּם הַיּוֹם נוֹתְנִים
פְּקוּדות בִּלְתִּי חֻקִּיּוֹת בַּעֲלִיל
לִשְׁרוֹף וּלְהַחֲרִים
לא לַחֲמוֹל
מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה
מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
