מבצע הספרים בגינות - הצליח

לפני יותר מחודשיים כתבתי על "הספרייה החופשית" בגני תקוה. סיפרתי, שהספרנית בספרייה הציבורית, נחמה ירון, יזמה מבצע: המועצה המקומית מציבה ארוניות קטנות בגנים ציבוריים, ובהן מוצגים ספרים. כל הרוצה – יבוא, ייקח ויקרא. אם ירצה - יחזיר.

כשכתבתי את הסיפור, היה המבצע בחיתוליו. השבוע הלכתי אצל נחמה ירון לשמוע מה קורה. כששאלתי, אורו עיניה: "המבצע זכה להצלחה יוצאת מן הכלל. יש תגובות רבות מאוד. אנשים לוקחים ספרים ואנשים מחזירים ספרים ומביאים ספרים, כולל ספרים חדשים לחלוטין".

אה, קשה להאמין שהכל כל-כך טוב... נחמה ירון מודה: "יש גם כאלה, שרואים את הארוניות בגינות הציבוריות כמקום להיפטר מן הספרים. הם רואים את זה כמו מיכלי איסוף הנייר או, להבדיל, העגלות הגדולות לאיסוף גזם. אנחנו דואגות לסלק את הספרים שאינם ראויים. אבל מספרם של אלה בטל בשישים... וגם היה מקרה אחד של ונדליזם – מישהו שבר את ארונית הפלסטיק. מקרה יחיד. הארונית תוקנה ומתפקדת".

הספרייה החופשית בגני תקוה היא, כרגע, יחידה בארץ וזכתה לתגובות מצוינות גם מספרנים בספריות אחרות, "אבל אני לא יודעת אם מישהו העתיק את הרעיון".

השאלה המתבקשת: כמה מחליפים ספרים? "אנחנו לא יודעים וזה גם לא חשוב". למעשה, אי-אפשר למנות את האנשים, שבאים כרצונם, נוטלים ספר והולכים. אבל מספר הספרים אינו קטן וספרים כמעט-חדשים מגיעים אל ארוניות הפלסטיק מדי יום.

עוד זמן קצר המפעל ייסגר זמנית. בימי החורף והגשם, אי-אפשר להשאיר את הספרים בחוץ. באביב הבא, יחזרו הספרים אל הארוניות.

עוד אנחנו מדברים, נכנסה מורה לספרייה והתלוננה: "עובדים עלינו ולוחצים עלינו, שנכריח את התלמידים לקרוא. מכריחים אותם לכתוב יומני קריאה וזה עול על המורים". התגובה של נחמה ירון הייתה הפוכה: "טוב מאוד, שיקראו!".

מתלוננים, שהנוער אינו פותח ספר. הופתעתי, כשבדקתי ומצאתי את הנתונים, שפורסמו לקראת שבוע הספר האחרון: בכל שנה יוצאים לאור בארץ ‎4,200 כותרים חדשים ובכל שנה נמכרים כאן ‎34 מיליון ספרים, מחציתם ספרי קריאה, ספרי עיון ואנציקלופדיות. הנוער לא קורא, אז מי קונה את כל הספרים האלה?

יצאתי מן הספרייה ועברתי פעם נוספת ליד ה"ארונית". הסתכלתי בספרים ועיני ננעצה בכריכה של הספר "יריות באויר" מאת אהרן בכר. מיד שלפתי את הספר – אוסף כתבות בעיתון, שיצא לאור אחרי מותו של המחבר, שהיה עיתונאי בכיר בידיעות אחרונות. בשנותיו הראשונות ככתב בבית המשפט, ישבנו שעות רבות במזנון וריכלנו עם עורכי דין ועם קולגות. כשמישהו הזמין אותו בצהריים לכוס קפה, נהג להשיב "אני חבית קפה מהלכת"... הספר הזכיר לי ימים רחוקים. לקחתי לקרוא (ואחר-כך להחזיר לארונית).