שחיקה במעמד ההודאה בחקירה - תרומה לשחיקת ההרתעה

שיעור החשודים המודים בחקירות משטרה נמוך מ-50%, ולא עומד על 95%, כפי שמציין הכותב (הכותב בוודאי מתכוון להודאות במסגרת הסדרי טיעון. גם נתון זה אינו מדויק ובכל מקרה אין מדובר בחקירה משטרתית). המקרים המובאים ל"הוכחת" טענתו, נבחנו בבתי המשפט וטענות על הודאות שווא נדחו. זדורוב הורשע בבית המשפט המחוזי, אך כי עדיין לא נידון ערעורו בביהמ"ש העליון. רצח דני כץ ז"ל נבדק על-ידי מספר ערכאות, לרבות במשפט חוזר, ובכל ההליכים הורשעו רוצחיו של הילד.

איש מהטוענים, לרבות אנשי משפט בשדה ובאקדמיה והתנועה להפחתת מעמד ההודאה, לשיעור גבוה של הרשעות מוטעות בכלל ושל הודאות שווא בפרט, לא ערך מעולם מחקר בישראל על כך ואין בידיהם כל נתון על מספרם ושיעורם של מקרים כאלה.

פעם אחר פעם הם נתלים בנתונים מחו"ל (שם תהליכי החקירה והמשפט שונים) ובמקרים ידועים מעטים מאד (שכל אחד חמור לכשעצמו) שאירעו במהלך של כמעט 40 שנה, כגון ברנס, כנופיית מע"ץ ומספר קטן מאד של מקרים נוספים, שעוררו הדים ציבוריים חזקים, אך נשארו בודדים. מספרם הקטן של מקרים אלה, מוכיח כי כל המשתמש במונח "תופעה", לתיאור מקרי הודאות השווא וההרשעות המוטעות, טועה ומטעה את הציבור ומעוות את תמונת המציאות על-פי עמדותיו האישיות.

גם הקריאה לחוקרים להתמקד באיסוף ראיות מדעיות אובייקטיביות, מבוססת על טעות, כאילו יש בחקירת הזירה כדי להגדיל במידה משמעותית את פענוח העבירות, ולא היא. משטרת ישראל משקיעה מאמץ ומשאבים עצומים בשכלולה של המחלקה לזיהוי פלילי ובחקירת זירות העבירה. זירות של פשעים חמורים נחקרות על-ידי חוקרי זירה בעלי הכשרה מקצועית ארוכה ויסודית מאד (אלה חוקרי המעבדות הניידות לזירת העבירה), העמלים למיצוי כל הראיות האפשריות מזירות העבירה.

לפי נתוני המשטרה, נבדקות יותר מ - 150,000 זירות עבירה בשנה. אולם, למרות מאמצים אלו, תרומתם של הממצאים מחקירות הזירה לפענוח העבירות נמוכה. המשטרה מפענחת כ - 4,000 - 4,500 טביעות אצבעות ומאות בודדות של די.אנ.אי בשנה. מספר הגילויים על-פי ראיות מדעיות אחרות הוא מזערי. גם במדינות מפותחות בעולם שיעור העבירות המפוענח בסיוע ראיות מדעיות, מכלל העבירות המפוענחות, נמוך מ-10%.

זאת ועוד, לעולם תידרשנה ראיות נוספות לראיות המדעיות. לא הייתה וכנראה גם לא תהיה הרשעה על-פי ראייה מדעית אחת בלבד, חזקה, אובייקטיבית ואמינה ככל שתהיה. גם אם תימצאנה בזירת העבירה טביעת אצבע או די.אנ.אי. של אדם, לא ניתן להרשיעו ללא ראיות נוספת.

שיעור ההודאות בחקירה משטרתית עומד על כ-20% - 30%, ומתוך התיקים בהם מוגש כתב אישום שיעור הנאשמים שהודו בחקירה הוא כ-50%. בחלק ניכר מהמקרים הללו לא היה ניתן להגיש כתב אישום ללא ההודאה. גם ככה, מספר כתבי האישום המוגש מידי שנה הולך ויורד וההרתעה נשחקת. שינוי מהותי במעמד ההודאה, בלא מתן כלים לשמירת האיזון, עשוי להעלות את המחיר החברתי של הפשיעה, שהחברה הישראלית תתקשה לעמוד בו.

בשנים האחרונות נוספו, ובצדק, הגנות חדשות לחשודים בכלל ומפני הודאות שווא במיוחד, כגון תיעוד חקירות בוידיאו, פסילת הודאות שניתנו מבלי שנשמרו זכויות החשוד, הוספת ההגנה מן הצדק לספר החוקים, קיצור משך המעצר המשטרתי ועוד. הגנות אלו, יחד עם הכשרה מקצועית מעמיקה יותר של החוקרים במשטרה בכלל והמתמקדות ביכולת להבחין בין שיטות תשאול לגיטימיות ובין שיטות פסולות שעלולות להביא להודאות שווא בפרט, פיקוח מקצועי על החקירות וטיפוח תרבות של טוהר מידות ודיווח אמת, ייתנו תשובה הולמת לבעיה של הרשעות מוטעות והודאות שווא, שלפי הידוע מצומצמת למדי.

לצערי הרב, השיח הציבורי בישראל והשיח המשפטי בכלל זה, כמעט אינו מתבסס על נתונים ועל עובדות, אלא על הסקת מסקנות מתוך עמדות אישיות (שעשויות לעניין בזכות עצמן) ועל הנחות, שאין ביניהן ובין המציאות קשר אמיתי. כך גם טענותיו של פרופ' נבנצל.