הילד שלי? - מה פתאום!

ככה ענתה לי אימא שהתקשרתי פעם אליה כדי לספר לה שהילד שלה הוא חכם. חכם על קטנים שלא יכולים להחזיר לו. "הילד שלי לא כזה", היא פסקה וסירבה לדבר איתי. אנחנו אוהבים לחשוב שהילדים שלנו לא משתכרים. הם ילדים טובים שלא נגררים. הם יכולים לצאת מאוחר בלילה ולחזור לפנות בוקר. אנחנו בטוחים שהם יוצאים בשעות כאלו כי הם רצו לראות כוכבים נופלים בלי חומרים שיעזרו להם לראות את זה. אנחנו גם יודעים ואוהבים לחשוב שהנערים שמרעישים מחוץ לבית שלנו הם לא הילדים שלנו. הם הילדים של אחרים. ילדים שההורים כבר לא יכולים להשתלט עליהם. כל סוף שבוע אנחנו מתבשרים על סוף שבוע של בילויים אלימים.

זו כנראה עובדה שיש מקומות אלימים יותר ויש מקומות אלימים פחות. ההיגיון אומר שאנחנו נמנע מללכת למקומות היותר אלימים. אבל לנו זה כבר בשגרה שילדים הולכים למועדון. אנחנו מדחיקים את הסיכון שאולי הוא יחזור ואולי לא. ואם מהמועדון הוא יצא שלם, אז יש את הדרך הביתה שהיא סכנה בפני עצמה. למרות האחוזים הגבוהים של נפגעים והסכנה הגדולה, ההורים עדיין מוכנים להמר על חיי הילדים שלהם ולא מוכנים להגביל אותם. להיחשב הורים לא "קוליים" חס וחלילה.

לא תמיד זו בחירה. לעיתים הילדים פשוט לא שואלים אותם. רק לפני כמה חודשים נרצח הנער פיליפ גלר מבאר שבע בתקרית אלימה עם נער אחר שהיה שתוי. ולא מדובר באדם זר אלא חברו הטוב של פיליפ. מה קרה בשבוע אחרי? האם המועדונים התרוקנו? - לא!, אנחנו לא מפסיקים לחגוג גם אם מועדון לידינו היה פיגוע. גם אם מישהו נרצח מחוץ למועדון שלנו. כי את המנגינה הזו אי-אפשר להפסיק.

האם אני אומר שצריך לסגור את הילדים בבית? ממש לא. אנחנו לא צריכים לאפשר לבריונות להכתיב לנו את החיים. אני רק אומר שאנחנו כהורים צריכים להביע קצת יותר מעורבות. קצת יותר הצבת גבולות. ילד שיוצא לבלות עם סכין בכיס לא עושה את זה כי אולי מישהו מהחברה ירצה לחתוך סלט, או אבטיח לחלופין.

אפשר לבקש מהילד שיסע במונית ולא ברכב? אפשר לשאול אותו מי מהחברה לא מתכוון לשתות? אפשר להפעיל לחץ על מועדוני הבילוי שיתחילו את המסיבות שלהם בתשע בלילה למשל ולא באחת בלילה? מה ההתרגשות וההתלהבות לעשות מסיבות רק בשעות הקטנות של הלילה?

אנחנו מעדיפים להאמין שהילדים שלנו מלאכים. הם לא נופלים, הם לא משתמשים, הם לא מבינים. זהו סוג של "עיוורון מרצון". רואים אבל לא רוצים להאמין. לא רוצים לשנות.