הנוסטלגיה צועקת געוואלד

בכל פעם שהצהריים נבלעים בענן ומתעמעמים, נדמה לי שזה משום שהתעייף אותו מלאך אומלל המדווש באופניים ענקיים ובאמצעות אנרגיית הדיווש גורם לשמש להאיר (כפי שפנס האופניים נדלק בזכות הדינמו). אז כשהצהריים מתקדרים אני שוחקת בליבי "דווש חזק יותר, דַוושיאל המלאך!" כדי לעודד את סיזיפוס היהודי. ואגב, דווקא חולשתו של יצור שמימי זה מסגירה את קיומו; שהרי לולא אוזלת כוחו, לא הייתי חושדת בהימצאותו במַלְאֲכוֹספרה. ההיעדר/הפגם רומזים על היש, כפי שחור בלב מסגיר אהבה.

ובכל פעם שהטלוויזיה נבלעת בענן של סתמיות, אני מחפשת מפלט בערוצים נידחים או בשעות שידור נידחות. הפעם הלכתי על כל הקופה של האזוטריות: גם ערוץ 1, וגם שעה שבה טל הבוקר פקח כבר עין אחת.

באותה שעה, שבה האופל רחוץ ומטוהר בכוסף צינתו של טבת, זרמה אל סלוני מבעד חרכי החלונות והדלת שלוותם של אלפי אנשים נמים והציפה אותי בשלווה יד שנייה. שלווה משומשת זו, סגולה לה: במקום להרדים אותך, היא מרדימה דווקא את עייפותך. כתוצאה, את יושבת מול המסך כמריונטה של תודעה אוטומטית. במצב פסיכו-סוּמא-טי זה צפיתי ב'ערב שירי משוררים', מופע משנות ה-70 שלא שיער כי ייאלץ לעבוד גם כעבור 40 שנה, במקום לצאת לפנסיה בארכיון. רוממה משדרת את מופע זֶמֶר זה (ודומיו) שוב ושוב, עד שאפילו הנוסטלגיה עצמה צועקת געוולד. המופע יכול להתנחם רק בצופיו, הדלילים אך עיקשים (כמו הסביונים שמבצבצים בין מרצפות המדרכה).

'ערב שירי משוררים' מגלם אוטופיה של הזמר העברי, באשר הוא מפגיש בין כותבי עילית (כאלתרמן וגולדברג), מלחיני עילית (ארגוב ווילנסקי) וזמרי איכות (כמו רביץ, כספי ודני ליטני הצעיר והנהדר), ועוד בליווי הפילהרמונית. ומכיוון שאוטופיה זו התבלבלה והתרחשה כבר, היא לעולם לא תושג. לרוממה לא נותר אלא לחלץ שוב ושוב את אטלנטיס המוזיקלית ממצולות העבר. רולאן בארת טען ש"אנכרוניזם הוא זימה". ואם כך, רוממה היא ערוץ פורנו ממש.

וגיליתי שגם באוטופיה יש רגעים קומיים. למשל, כאשר אושיק לוי שר את "כי ביום כזה אפשר לצעוד ברחוב לאט לאט" (אברהם חלפי) בצרידותו הבוטחת, ונפתלי אלטר פעה לצידו מבוהל כאפרוח. וכאשר שלמה ארצי עלה לבמה עם לבֵנה כבדה והתיישב עליה, לפני ששר נפלא את נתן זך - "אני יושב על שפת הרחוב/ ומסתכל על אנשים/ הם אינם יודעים שאני בם מסתכל/ האם כך מסתכל בנו האל".

דוד אבידן ישב בקהל, מאזין לשניים משיריו, 'הרחובות ממריאים לאט' ו'אז למה לנו כל העניין הזה'. אפילו הוא, שהתעניין מאוד בעתידנות, לא תיאר לעצמו שיזכה לחיי נצח ברוממה, ועוד עם בחורה יפה היושבת לצידו. מתברר שהמוות לא מוכרח להיות הלם תרבותי.