חשופים בלי צריח

זאב גולן על "יאיר"

שקרים בדיווחי הנציב העליון הבריטי לממשלה בלונדון ופרשייה עלומה של גיוס ערבים מלבנון אל שורות מחתרת לוחמי חירות ישראל הם חלק מגילויים חדשים ומפתיעים הכלולים בספר חדש, השופך אור על מחתרת לח"י ועל רצח אברהם "יאיר" שטרן, מנהיגה. זאב גולן, שכתב את הספר, Stern: The Man and His Gang, מתאר את הפיכת "יאיר" מראש כנופייה נרדף בשנת 1942 לגיבור תרבות, לנושא לדיונים אקדמאיים, ללילות שירה במעוזי השמאל ולהערצה בהתנחלויות. הספר של גולן הנו הביוגרפיה הראשונה של שטרן באנגלית, וכן היסטוריה מלאה של לח"י.

"אברהם שטרן היה מהפכן בקנה-מידה בינלאומי" - אומר גולן - "דמותו מסוגלת לכבוש את לב הנוער היהודי בחו"ל, כמו שדמותו של צ'ה גווארה כובשת את לבו". גולן מסביר, שכתב את הספר כיוון שאין תיאור עובדתי באנגלית של לח"י ושל שטרן, וגם בעברית רב הבלבול על אודות האירועים לפני שבעים שנה.

גולן מציג בספרו גרסה מלאה לרצח "יאיר" בידי הבריטים. הוא גילה, שהנציב העליון שיקר בדיווחו ללונדון בקשר לנסיבות הרצח, והצנזור הבריטי שינה את הדיווחים בעיתונים המקומיים, למחרת הרצח, כדי ליצור רושם, ששטרן ניסה לברוח. "לפחות עיתון אחד דיווח שיאיר נרצח, והצנזור מחק את המלה, רצח, והכניס בעצמו את המלים, שנהרג כאשר ניסה לברוח. בנוסף, הדיווחים הסודיים, שנשלחו מהארץ ללונדון, סותרים אלה את אלה, וגם עליהם אין לסמוך".

בספר של גולן יש סיפורים שטרם פורסמו, או שלא זכו להד ציבורי, למרות שפורסמו בזיכרונותיהם של אנשי לח"י. לאחר רצח "יאיר" בשנת 1942, רצה הנציב העליון לגרש שמונים יהודים כחשודים בתמיכה במחתרת, למרות שקבע בעצמו קבע במפורש, שאין הוכחות נגדם. הנציב העליון רצה לגרשם לג'מאיקה, או לטרינידד, והממשלה בלונדון לא אפשרה לו לעשות כן. כעבור חודשיים ביקש ממלא-מקומו לגרש 150 איש לג'מאיקה. גם הפעם סירבה הממשלה בלונדון, מטעמים טכניים.

גולן מספר, שמנהיג שיעי גנב את הגבול, והצטרף ללח"י בתל אביב. שם קיבל תעודת זהות מזויפת, והתפלל עם חברי לח"י ביום הכיפורים. בסופו של דבר, שטרן שלח את "מזרחי" חזרה ללבנון, שבה קשריו היו חשובים יותר למחתרת, כמו גם הברחות הנשק שארגן.
גולן מברר את ההבדלים בין גישתו המהפכנית של "יאיר" לאסכולות אחרות של הציונות. הוא מספר על ההתקפות המפורסמות של לח"י בשנות הארבעים, כולל ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ופיצוץ מוסדות בריטיים; מפרט על בריחות ממאסר במחנה המעצר בלטרון, בכלא המרכזי בירושלים ובמקומות אחרים, ועל העבודה הפוליטית של התנועה.

בפרק אחד הוא מביא את סיפוריהם האישיים של ראשי לח"י ושל עשרה חברים נוספים, כדי לנסות להבין, מה גורם לצעירים לעזוב משפחה ומשרה טובה ולהפוך לאיש מחתרת.

Stern: The Man and His Gang לזאב גולן. הוצאת "יאיר", 299 עמודים. ניתן לרכישה בחנויות הספרים המובחרות, באמזון, באתרים נוספים באינטרנט ובעמותה להנצחת לוחמי חירות ישראל וחלליהם ב"בית יאיר" (רחוב שטרן 8, תל אביב, טלפונים 03-6837681, 03-6837582).

חידושים בשפה העברית

משקפי-אמש - העיגולים השחורים סביב העיניים לאחר ליילה ללא שינה. זו הצעת משה אשד באתר דרבנות. והוא מביא דוגמה לשימוש במטבע החדש:

- "מה קורה אתך? התינוק לא נותן לישון בלילות?"
- "וואלה, איך ידעת?"
- "בחייך, תסתכל במראה, ותראה איזה משקפי-אמש יש לך".
ועוד מדברי משה אשד: עיר ואֵין. כלומר, עיר ללא חיי ליילה. זה משחק מלים על הכינוי לירושלים, "עיר ואֵם".

למשל,

- "אתמול הייתי בפתח-תקווה, מה אני אגיד לך, עיר ואֵין בישראל."
- "למה אתה בדיוק רומז?"
- "אם אתה מגיע למרכז אחרי שעה תשע, אתה מסתכן במעצר על שוטטות, כי רק אתה והשוטר מסתובבים שם".

חופש ההתקהלות מוגן בארצנו?!

המשטרה תפצה קבוצה של פעילי ימין על כך שעיכבה אותם בספטמבר 2008 לאחר שהתכוונו להפגין מול ביתו של המפקד דאז של פיקוד המרכז - מדווח ערוץ 7.

פעילי הימין הגישו תביעה אזרחית לבית משפט השלום בירושלים, בסיוע ארגון זכויות האדם ביש"ע (בראשות אורית סטרוק), שייצג את חלק מהתובעים, בטענה, כי חירותם נשללה מהם לשווא. הפרקליטות טענה, כי חל איסור להפגין מול בתים של אישי ציבור, ועיכוב הפעילים התבקש היות שעברו עבירה של התקהלות אסורה.
השופטת תמר בר-אשר-צבן קבעה, כי אין מחלוקת, שאיש מהתובעים לא נכנס אל היישוב, ולא השתתף במשמרת המחאה. לכן, איש מבין התובעים לא עבר עבירה של התקהלות אסורה. השופטת גם הזכירה, שבסופו של דבר אפשרה המשטרה תפילה של פעילי ימין אחרים מול בית האלוף כאשר התובעים עוכבו על-ידי המשטרה.

השופטת גם קבעה, כי בעיכוב הפעילים חרגה המשטרה מהנחיות היועץ המשפטי באשר לקיום מחאות מול בתים פרטיים.
תנועת נשים בירוק החליטה להקדיש את הפיצויים הללו לשתילת עצים לגאולת קרקעות המדינה ביהודה. אך, כידוע, אין מחלקים את עור הדב לפני שצדים אותו, לפרקליטות עוד ניתנת ההזדמנות לערער, כדי שהצדק גם ייראה במתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שאוסרת על התקהלות לא-אלימה של אזרחיה, כדי למחות על עוולות השלטון.

אני סומך על החונטה, שתדע לבטל את פסק-הדין השערורייתי בעיניה. אם לא - אנה אנחנו באים?!

ושאלה עדינה: האם יחויבו קציני המשטרה, שהשתוללו באותו האירוע, וחרגו מסמכותם, לפצות אישית את נפגעי השתוללותם, או שמא אנחנו, הכבשים השוטות, נישא בעלות?

כמובן, אני יודע את התשובה (מי שאינו יודע מתבקש לראות מי שילם את הפיצויים, שנפסקו על אלעזר שטרן בגין השתוללותו).

הלימה

שלמה לחיאני - ראש העירייה הבעייתי של בת-ים - הודיע, כיהוא שוקל לרוץ לראשות קדימה.

אכן, לכך ציפינו שנות אלפיים: האיש המתאים לראש הכנופייה המתאימה.

"אני יכול לחבר את קדימה", טען לחיאני. ואני תמה - למי יחבר אותה לחיאני, וכמה זה יעלה לנו?

היברידי

קיבלתי מד"ר (לא לרפואה) אפרת, שמזינה אותי במיטב החומרים:
"יש לי משכורת היברידית: חצי ממנה הולך על חשמל, וחצי - על דלק".
ובאותו ההקשר: "אנחנו בשנת 2012, וטרם מצאו תרופה לבוקר".

לבד במערכה

בית המשפט העליון של צרפת פסק, כי ד"ר יהודה דוד, שהתראיין לגבי פציעותיו של ג'מאל א-דורה, שהופיע בסרט המבוים על הריגת בנו כביכול בצומת נצרים בפתיחת המהומות באוקטובר 2000, דיבר אמת באומרו, כי הפציעות הללו, שג'מאל הציגן לעיני כל, ישנות.
בכך נשמט עוד נדבך בעלילת-הדם, שרקח העיתונאי הישראלי שארל אנדרלין בחדשות פראנס 2, ומשרתת את מיטב האנטישמים בעולם.

ראוי לזכור שני עניינים בפרשה זו - ראשית, צבאנו הודה בהריגת הנער, גם מבלי שחקר את האירוע. ואחרי הודאה כזו החל מחול השדים. וחמור מזאת, מדינת ישראל והעלית סירבו לעזור לאזרחים וליהודים, שניסו להיאבק לטיהור שם ישראל בעולם. כמו ד"ר דוד, הם נאלצו להילחם לבדם, והשופטים הצרפתיים תמהו - ובצדק רב - למה הם לבדם, ללא תמיכה של ממשלת ישראל.